יום שני, 31 במרץ 2008

על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב (22) On the Matter of the Mind


אמנון ותמר, כרכור, צילום: יצחק פטיש
Flower 17. Israel. Photo by Izak Patish


איירין בלום, על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב
Bloom, Irene, "On the Matter of the Mind: The Metaphysical Basis of the Expanded Self."
מאנגלית: גדי ישי


כדי לקרוא את המאמר מתחילתו יש לגלול לאחור לרשומות קודמות אל הפוסט הראשון של המאמר (יום חמישי 13 מרץ 2008)


ההמשך: (22) ההישג שג'אנג צאי שאף אליו

ההישג שג'אנג צאי שאף אליו, הרחבת העצמי, היה, אם כן, הזדהות אמפטית בין העצמי והדברים באופן בו ניתן היה לוותר על הדואליזם סובייקט/אובייקט אך גם להותיר מקום לתחושה שיתכן דבר כלשהו זר לנפש היחיד עצמה. כמו הבודהיסטים, ג'אנג צאי מצא כי ככל ש"מגע עם הדברים" (309) כופה הבחנות מלאכותיות בין העצמי והדברים בעולם ה"חיצוני," הידיעה החושית עלולה להסיט או להוות מכשול. אך שלא כמו הבודהיסטים, הוא לא חזה שברגע שהמציאות המטפיסית תובהר, באמצעות "ידיעה המושגת באמצעות טבעו המוסרי של היחיד," באופן בלתי נמנע יתפזרו המחיצות (boundaries) הטבעיות של העצמי. הטענה כי הנפש היא הגורם בו העצמי גם משלים וגם מרחיב את עצמו, "מתייחס לכל הדברים בעולם כעצמיותו," איננה מבטאת שלילה עצמית וגם לא אי שלילת העצמי. היא מתייחסת להגשמה עצמית. ג'אנג אישר מחדש את הוודאות המנציאנית כי מיצוי מרבי של נפש היחיד מאפשר ליחיד לדעת את טיבעו, וביודעו את טבעו הוא יודע את השמים. יתכן כי הוא הרחיק לכת אף מעבר למנציוס בטענה שהנפש האנושית יכולה לדעת לא רק את השמים אלא באופן מוחלט להתמזג עם נפש השמים. הפרספקטיבה האפיסטמולוגית של צ'נג יי הייתה קרובה מאוד לזו של ג'אנג צאי. בקובעו את הנחת היסוד בנוגע לזהות טבע האדם והעיקרון, צ'נג היה מודע לכך שהוא מאשר מחדש את התרומה המנציאנית היסודית ביותר לפילוסופיית האדם של קונפוציוס. בדעותיהם על הנפש צ'נג וג'אנג היו קרובים למדי. כפי שג'ו שי ציין בהמשך, "'הנפש היא אחת. לעיתים דנים עליה במונחי המהות לעיתים דנים עליה במונחי השימוש.' הצהרה זו של יי-צ'ואן [צ'נג יי] דומה לרעיון של הנג-צ'ו [ג'אנג צאי] 'הנפש מפקדת על הטבע והרגשות.'"

במטפיסיקת האדם שפיתחו ג'אנג צאי וצ'נג יי, כבר נתונים יסודות מטפיסיקת האדם של ג'ו שי. בפילוסופית הנפש בתקופה הבוגרת שלו ג'ו שי פיתח ושיפר את הרעיונות הבסיסיים. אולם האלמנטים החיוניים הבאים נשמרו: הרעיון שהטבע מכיל הן את האספקט האידיאלי והן את האספקט הפיסי של הנפש אשר מפקדת ומאחדת את האספקטים הללו ובכוח (פוטנציאל) מקשרת את האינדיבידואל עם הכולל-כל החברתי והקוסמי הגדול יותר. עבור ג'ו שי, הנפש, או לפחות אותו אספקט של הנפש אשר הובן כאדון של האדם, תמיד הייתה מובנת כנתונה בקשר עם צ'י. "הנפש," ג'ו אומר, "אינה אלא רוח צ'י" (心者氣質精爽). הנפש גם נראתה כמשכן או מאגר ה- 理 li, העיקרון; ללא הנפש, li יהיה מבודד באופן מטפיסי. "טבע האדם," הוא ציין, "הוא עיקרון. הנפש היא מה שמכיל ומחזיק [עקרונות אלו], מפיץ אותם, וגורם להם לתפקד." "הטבע הוא העיקרון אשר הנפש מחזיקה ברשותה. הנפש היא הקרקע להתקהלות העקרונות." "העיקרון של הנפש, בו מתקיימת התודעה; האינטליגנציה שהיא צ'י, היא זו אשר מסוגלת לתודעה." ג'ו שי לעיתים קרובות שב אל הניסוח הפורה של ג'אנג צאי, "הנפש מקשרת את [או 'מפקדת על'] הטבע והרגשות," אותו מצא כנוקב ביותר מכל דברי המאסטרים של סונג הצפונית בנוגע למטפיסיקה של האדם. כפי שהוא מנסח זאת באחד מהדיונים הרבים שלו על הצהרה זו:

"הטבע הוא עיקרון. הטבע הוא המהות והרגשות הם התפקוד. הטבע והרגשות שניהם שופעים מהנפש. לכן ביכולת הנפש לפקד עליהם. המילה "לפקד" (統) הוא כמו ה"לפקד" ב"לפקד על חיילים" ומתייחסת לאמצעי השליטה. לכן האנושיות, הצדק, הטכסים, והחוכמה הם הטבע, ומנציוס אמר שהאנושיות, הצדק, הטכסים, והחוכמה מושרשים בנפש. רחמים וחמלה, בושה ודחייה, צניעות ומסירות, ונכון ומוטעה הם ביסודם רגשות, ומנציוס דיבר על הנפש של הרחמים והחמלה, נפש הבושה והדחייה, נפש הצניעות והמסירות, ונפש הנכון והמוטעה. על סמך העובדה שדיבר עליהם בדרך זו ניתן להבין שהנפש יכולה לפקד על הטבע והרגשות. באופן טבעי בנפש האחת יש את הנע והדומם. הדומם הוא הטבע. התנועה היא הרגשות."

ההמשך: (23) עם הניאו-קונפוציאניזם של סונג

יום ראשון, 30 במרץ 2008

אדמה Adama Earth

דוד מיכאלי David Michaeli 1992

אם אתה רוצה להביא לי מתנה אל תביא לי כלום רק הבא לי אדמה. הבא לי אדמה גרגרית של כורכר ניגרת נשפכת מכסה. הבא לי אדמה עשירה של קברים. הבא לי אדמה. אדמה אדומה ולחה מכילה שלשולים שורשים עשבים לבנים מעוכים. הבא לי טוף שחור קשה וקל מפצע של מחצבה. הבא לי חול לבן כבד נודד. הבא לי את אדמת הכבול המעושנת עם טעם הפחם. הבא לי אדמה מהודקת שחורה ללא חמצן מקרקעית הנחל היבש בשפלה. הבא את אדמת הלס המתפרקת נמסה. אדמה. אדמת בוץ מהרווחים שבין הזיתים, כסה אותי באדמה עם ריח חם של סלעי הגליל. השכב אותי על האדמה המפוררת הכהה של ירושלים מתחת לאורן קפריסאי. אל תביא לי כלום. הבא לי אדמה. סדר אותה מסביב לי. בנה לי בית אדמה. הקם סוללה עגולה חפור אותה מתלם רך חרוץ. אדמה צהובה מסנוורת. אבק מתפורר מתחת לעץ מאובק. הבא לי אדמה שעתה נרטבה בגשם. הבא לי אדמה שנסדקה בשמש. הבא לי אדמה שפרת משה רבנו מתרוצצת עליה. הבא לי אדמה של קירטון שישנה עליה לטאה. הבא לי אדמה רטובה להריח. הבא לי אדמה להרגיש בבגדיי. אדמה קרה מתחת לרוח. אדמה נשובה. אדמה מתבקעת בכפות רגלי. אדמה שוקעת. אדמה בגופי, אדמה בעיני, אדמה בלבי, אדמה אדמתי.

על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב (21) On the Matter of the Mind


Flower 16. Israel. Photo by Steven Moore


איירין בלום, על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב
Bloom, Irene, "On the Matter of the Mind: The Metaphysical Basis of the Expanded Self."
מאנגלית: גדי ישי


כדי לקרוא את המאמר מתחילתו יש לגלול לאחור לרשומות קודמות אל הפוסט הראשון של המאמר (יום חמישי 13 מרץ 2008)


ההמשך: (21) תפקיד הנפש במערכת של ג'אנג צאי היה לחבר

תפקיד הנפש במערכת של ג'אנג צאי היה לחבר (connect) בין הטבע והרגשות. הצהרתו 心統性情者也 ("הנפש מחברת את [או מפקדת commands על] הטבע והרגשות"), יחד עם התפיסה הבסיסית, שהנפש מסוגלת לאחד מהות ושימוש (體用), תרמה את אחת התרומות המשמעותיות ביותר למטפיסיקה הניאו-קונפוציאנית של האדם. ג'אנג ניסח רעיון זה אחרת ב- 正蒙 (Zhengmeng, תיקון אשליות נעורים) באומרו שהנפש היא המאחדת את הטבע והתודעה 合性與知覺有心之名. ניסוח זה היה פחות מקובל על ג'ו שי, משום שמההבחנה בין טבע לתודעה עלול להשתמע כי טבע האדם הנו מקשה אחת בלתי נפרדת. אולם רעיון הנפש המחברת (או כפי שג'ו שי פירש "מפקדת") את הטבע והרגשות תרם להבהרת תפיסת האדם השלם (המאוחד). הדפוס האידיאלי המיוצג על ידי הטבע המקורי, והביטויים הפסיכו-פיסיים האינדיבידואליים הנובעים מהטבע הפיסי, הופיעו יחדיו בנפש האחת.

(308) לג'אנג צאי היו גם כמה הרהורים משמעותיים ביחס לכושר האינטגרטיבי של הנפש. הצהרתו ב- Zhengmeng על "הגדלת הנפש" כדי שיתאפשר "להיכנס פנימה לכל הדברים בעולם" מציגה את תפקידה העיקרי השני של הנפש בניאו-קונפוציאניזם של סונג, הכנת הבסיס המטפיסי עבור העצמי המורחב:

"על ידי הגדלת הנפש היחיד יכול להיכנס לכל הדברים בעולם. כל עוד נותר דבר-מה לתוכו טרם נכנס, עדיין נותר דבר-מה חיצוני לנפש. נפש האנשים הרגילים מוגבלת להיות צרה בהתאם לנראה ולנשמע. אולם הנאור מפתח את הטבע במלואו ואינו מאפשר לנראה ולנשמע להצר את נפשו. הוא רואה את כל הדברים בעולם כעצמיותו. לכן מנציוס אמר שהיחיד הממצה את נפשו באופן מרבי, ביכולתו לדעת את הטבע ואת השמים. השמים כה נרחבים כך שאין דבר מעבר להם. לכן הנפש המותירה משהו בחוץ אין ביכולתה להתמזג עם נפש השמים. הידיעה הנובעת מראיה ומשמיעה המושגת באמצעות מגע עם דברים, נופלת מהידיעה המושגת באמצעות טיבעו המוסרי של היחיד. הידיעה המושגת באמצעות טיבעו המוסרי איננה נרכשת באמצעות ראיה ושמיעה."

כאן ג'אנג מניח כי הנפש האנושית הנתונה ברשות כל יחיד באופן שווה אך רק הנאור ממצה אותה ביעילות המרבית, מסוגלת לגדול באמצעות הרחבת התודעה האתית. כאשר יחיד מגדיל את הנפש שלו (大其心) הוא מסוגל להיכנס לתוך כל הדברים בעולם (體天下之物). הפעולה המנטאלית הנרמזת בקונטקסט זה על ידי המושג 體 (ti) אולי לא ניתנת להגדרה מדויקת. בכל אופן, מדובר על הפנמת (incorporating) אובייקט התודעה לתוך העצמי, או, באופן מרשים, הקרנת העצמי לתוך עמדת האחר כך שעובדת השותפות מופנמת במלואה.

כאן ניכרים כמה קווי דמיון למה שהרברט פינגרט מתאר "יצירת אנלוגיה דימויית של העצמי עם האחר" כמוקד העניין האתי במאמרות, אם כי בין הניאו-קונפוציאנים במסורת צ'נג-ג'ו רעיון זה זכה לאופי מקיף יותר, ועם ג'ו עצמו, הוא קיבל כיוון אינטלקטואליסטי מובהק. ג'ו שי קרא ב- Zhengmeng את המילה ti במשמעות של "כניסה לתוך"—מילולית, הכנסת נפש היחיד לתוך הדברים או הצבת נפש היחיד בתוך הדברים (置心在物中), כך שרוכשת הבחנה לתוך עקרונותיהם. הוא הצהיר כי התהליך המתואר על ידי ג'אנג צאי כמוהו כחקר הדברים והרחבת הידיעה בתוכנית תורת הגדול 大學. ההתנהגות האתית בקונטקסט המהייני, אשר נושאת משהו מאופי הבלתי נתפס, אמנם זעזעה את הזיקה הקונפוציאנית החיונית בין האפיסטמולוגיה והאתיקה. אולם כאן היא זכתה לאישור מחודש הן כחיונית והן כטבעית, שכן הוצגה כנובעת ממבנה האישיות. בפרספקטיבה הקונפוציאנית הידיעה תמיד כוללת הכרה ברגשות, נטיות, וצרכי האחרים. כאן מורחב טווח הדאגה כך שיכלול את כל הדברים.

ההמשך: ההישג שג'אנג צאי שאף אליו

יום שישי, 28 במרץ 2008

הו, מציל, מציל!

דוד מיכאלי David Michaeli 1998


הו, מציל, מציל
קח את יופיי בידיך
אני בת שבע עשרה
והשנה היא נצח
ואמי נרגזת
וגופי מושלם, מושלם.

רצפת החול הלבן,
בחלונות ילבינו בדים
מרובעים של אור
על קירות מוצלים
ועורי זורח.

אני החסקה הכי יפה
שתראה, אתה יודע.
חתור בי, הו מציל,
מציל!

גלים כבדים
שוטפים את כל חופיי
צעצועי דמעות מנצנצים
בקיר הגל בתוך עיני

וכשתראה אותי הרחק בזמן
בתוכניות הטלוויזיה המושלמות
תהיה לך הוכחה
שהיית אלוהים
כאשר נגעת ביופיי
הו, איזה יופי.

על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב (20) On the Matter of the Mind


Flower 15. Israel. Photo by Steven Moore


איירין בלום, על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב
Bloom, Irene, "On the Matter of the Mind: The Metaphysical Basis of the Expanded Self."
מאנגלית: גדי ישי


כדי לקרוא את המאמר מתחילתו יש לגלול לאחור לרשומות קודמות אל הפוסט הראשון של המאמר (יום חמישי 13 מרץ 2008)


ההמשך: (20) תולדות התפתחות הבודהיזם בסין מצביעים

תולדות התפתחות הבודהיזם בסין מצביעים על האופן בו תפיסת חיי הנפש התפתחה באופן דיאלקטי. כלומר, אובייקט שנשלל (במקרה זה רעיון האדם השלם באופן טבעי) צריך לא רק שבשלב מסוים תאושר השלילה שלו (כפי שמניחה הדיאלקטיקה של ה- Madhyamika), אלא גם לעבור בדיקה קפדנית (ואולי אף יותר, משום שכל כך הרבה מלימוד האדם בבודהיזם נטה לפסול (undermine) את תוקף הנתונים החושיים ואת הנלמד מהניסיון האנושי הרגיל). בעוד הבודהיזם הטיל ספק בתפיסות מוקדמות ביחס לעצמי וטבע הנפש, הוא גם הציג כמה שאלות אשר לאחר שהועלו לא היה אפשר יותר להתעלם ממשמעותן הפילוסופית. ניתן היה לדחות את הפתרונות הבודהיסטיים, אולם לא את השאלות עצמן, לאחר שהועלו במשך כמה מאות שנות יחסי גומלין בין הבודהיזם והקונפוציאניזם. היה הכרח לפתור אותן בדרכים חדשות. זה מה שהנאו-קונפוציאנים בני המאות 11-12 עסקו בו כאשר התמודדו עם שתי בעיות: היחסים בין המציאות האידיאלית לבין המציאות הקונקרטית או הפיסית, והיחסים בין הפוטנציאל המוסרי האנושי והנטיות הנתונות של הנפש האנושית. כפי שבעיות אלו מנוסחות כאן הן מרמזות על תפיסה דואלית – לא דואליות נפש/גוף במקרה אחד, או הכרה/רגש במקרה אחר, אך בשני המקרים דואליות היכולת המוסרית האקטואלית והפוטנציאלית.

במחשבותיהם על האינדיבידואציה של האדם והתפתחותו כסובייקט יודע ובעל כוונה, ג'אנג צאי (Zhang Zai, 1020-1077), צ'נג יי (Cheng Yi, 1033-1107), וג'ו שי אימצו מונחים וקטגוריות מסוימות חסרות תקדים בקלאסיקה הקונפוציאנית. כמה מהן התייחסו לטבע האדם (307). החידוש היה בכך שהאדם מחזיק בשני סוגי טבע, הטבע המקורי 本性 המקושר עם העיקרון 理 (לי) הטהור הטוב באופן מושלם, והטבע הפיסי 氣質之性 המקושר עם הגורם הטרום חומרי 氣 (צ'י), הנושא בחובו "תאוות אנושיות אגואיסטיות 私欲. ג'אנג צאי הגה ראשון את רעיון הטבע הפיסי הנפרד:

עם קיום הצורה הפיסית, מתקיים הטבע הפיסי. אם בכשרון חוזרים אל הטבע המקורי הנמסר על ידי השמים והארץ, אז הוא יהיה שמור. לכן הטבע הפיסי מכיל דבר מה שאיש המעלה לא רואה בו חלק מעצמו.

ג'אנג הציב זה מול זה את הטבע המקורי ואת הטבע הפיסי המסוים, וזיהה את האחרון כמקור החד צדדיות והחלקיות. צ'נג יי הרחיב רעיון זה באמצעות הדיכוטומיה בין הטבע האנושי הרגיל, הטוב באופן אחיד בזכות קשר עם העיקרון, והיכולת 才, המשתנה באיכותה בהתאם לקשר שלה עם צ'י נקי או עכור. ג'ו שי קיבל גרסה זו והכיר בהיותה חסרת תקדים במקורות הקלאסיים. הוא ציין כי

תורת הטבע הפיסי החלה עם ג'אנג צאי וצ'נג יי. היא תרמה תרומה עצומה לאסכולה הקונפוציאנית והיא מסייעת לנו התלמידים במידה רבה. איש לפניהם לא הגה תורה שכזאת. עם יסוד התורה של שניהם קורסות תיאוריות טבע האדם של הפילוסופים הקודמים.

דואליזם הטבע האידיאלי והטבע הפיסי של ג'אנג וצ'נג, והסכמתם על השלכותיו האפיסטמולוגיות, אשר יצרה הפחתה בחשיבות ההתנסות החושית, מרמזת אולי על השפעה בודהיסטית. אולם ברור שאת שניהם הניעו שיקולים קונפוציאניים ביותר. שיקול עיקרי מבחינתם היה הצורך להקים מחדש את הבסיס הפסיכו-פיסי עבור האדם השלם ולשחזר את הבסיס המטפיסי עבור העצמי המורחב (expanded self). כמו מנציוס, הם השיגו זאת באמצעות תפיסת הנפש.

ההמשך: (21) תפקיד הנפש במערכת של ג'אנג צאי היה לחבר

Tampa Bay

Sergio Waksman



I've been thinking of you lately. I even went as far as finding the article that Haaretz did about you to re-read.


I’m reading Beaufort by Ron Leshem. I find it devastatingly important reading. I think it should be read and discussed by all soldiers to understand the futility of political decisions. I think it needs to read to understand what is the mental aspects of a uniform.


We have a lot to discuss about this particular book.The other night my wife and a rented and saw ‘HaHesder”. We have a lot to discuss about that film. I had to explain some of the deep apocalyptic religious background to Karen so she would understand the interesting parallels in the film. I guess love conquers all.


I wish I was capable of reading anything on the ‘Catuv’ blog. It seems very interesting and worthwhile. If I knew what it said I could participate.
I miss Israel and everything about having been young in Israel.
How are you my friend?

יום חמישי, 27 במרץ 2008

על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב (19) On the Matter of the Mind


Flower 14. Israel. Photo by Steven Moore


איירין בלום, על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב
Bloom, Irene, "On the Matter of the Mind: The Metaphysical Basis of the Expanded Self."
מאנגלית: גדי ישי


כדי לקרוא את המאמר מתחילתו יש לגלול לאחור לרשומות קודמות אל הפוסט הראשון של המאמר (יום חמישי 13 מרץ 2008)


השגות על מושג הנפש באסכולת צ'נג-ג'ו בתקופת סונג – המשך (19)

את המחשבה הקונפוציאנית ביחס לאדם מאפיינת באופן מובהק הוודאות ביחס לשלמותו הטבעית של האדם ותקופת החיים הבלתי-נפרדת. כלומר, בקונפוציאניזם, המטפיסיקה של האדם, תוך הימנעות ראויה לציון מדואליות נפש/גוף או הכרה/רגש, הצטרפה אל התפיסה ההיסטוריסיסטית הסינית, ונטייתה לקבל את מעגל תקופת החיים האנושית הטבעית והרגילה כמשמעותית הן בפני עצמה והן כחוליה מקשרת בין דורות קודמים ועתידיים. אולם חוסן התפיסה הסינית לא עמד בפני הזעזוע שהביאה הספקנות הבודהיסטית ביחס לתנאי האחדות האישית. הגוף הפיסי, אשר התקבל כנתון טבעי, ספג מידה של חוסר טוהר, התמותה הבלתי נמנעת שלו נראתה כאזהרה לקלישות ושבירות היחסים בין מרכיביו. הנפש אותה הקונפוציאנים כיבדו כאדון האדם, הפכה לקורבן אפשרי להטעיות ואשליות, גם אם ראו בה גורם אשר בסופו של דבר בו תתגשם ההארה לאמת הריקנות. מסגרת הזמן ההיסטורי נתגלתה כאשליה, ועם תורת הקרמה, החלו להטיל ספק אף בנוגע לאפשרות "לעבור בדרך זו ולו רק פעם אחת."

ההמשך: השגות על מושג הנפש באסכולת צ'נג-ג'ו בתקופת סונג

יום רביעי, 26 במרץ 2008

על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב (18) On the Matter of the Mind


Flower 13. Israel. Photo by Steven Moore


איירין בלום, על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב
Bloom, Irene, "On the Matter of the Mind: The Metaphysical Basis of the Expanded Self."
מאנגלית: גדי ישי


השגות על מושג הנפש באסכולת צ'נג-ג'ו בתקופת סונג – המשך (18)

על פי צ'נג-ג'ו, התפקוד המיועד לנפש הוא להכיר ולהפנים את היחסים המטפיסיים והמוסריים בין היחיד והקיום בכלל. עצם קיום היחיד כאינדיבידואל למעשה לא מוצג כבעיה. מכאן חוסר הדחיפות לוודא את הקיום המציאותי של האישיות. במשך התפתחות המחשבה הניאו-קונפוציאנית, הן ה- cogito ergo sum (אני חושב משמע אני קיים) הקרטזיאני והן הבעיה האפיסטמולוגית והמטפיסית שהזמינה פתרון זה, לא היו רלוונטיים עבור הניאו-קונפוציאנים (באופן שיהיה ראוי כאן לציון). אותו דבר ניתן לומר על דימוי המראה ((mirror של בעיה זו ב- Vendanta of Samskara – התפיסה המהופכת על פיה ככל ש"על סמך הייצוג (האינטואיטיבי) המיידי שלו ידוע היטב כי העצמי הפנימי קיים" אין להטיל ספק בעצמי הספקן. הניאו-קונפוציאנים של סונג לא העלו בדעתם, לא את הספק בקיום האדם ולא את שאלת תוקפו של ספק זה. הבעיות המעורבות בתפיסת הנפש בסונג ניאו-קונפוציאניזם לעומת זאת, אינן אלו אשר באופייניות מקושרות עם העמדה ההופכת את הנפש לבסיס האינדיבידואליות או עם העמדה ההופכת את הנפש לתשתית האחדות. אדרבא, הבעיות קשורות להערכות ביחס ליכולות התקשורת האינטואיטיבית המולדות של הנפש והדרישות לפיתוחן המלא. לאור הקרבה הבסיסית הנתונה (להערכתם) בין בני האדם, המבוססת על תפיסת טבע האדם המשותף, נשאלת השאלה, כיצד נפשות, הנובעות מאותו מקור, שותפות לאותה מהות ולאותן נטיות, ואשר מתפתחות באופן אנלוגי, בכל זאת שונות – כלומר, פחות או יותר מסוגלות להפנים את היחסים בין היחיד והכלל הרחב יותר. לאור העובדה שמבחינת מהותה הנפש נתונה ביחסים (relational), איזה הסבר מטפיסי יצדיק את העובדה שלא תמיד היא ממלאת באופן מושלם את תפקידיה?

כאן ראוי לציין כי תפיסות הנפש בסונג נאו-קונפוציאניזם הוגדרו שוב ושוב במסגרת תגובות חושבים בני מאות 11-12 לאתגר הבודהיסטי ביחס לתפיסת האדם הקונפוציאנית. המתיחות בין הבודהיזם לבין (306) ערכי ואמונות המסורת הסינית התמקדה במיוחד בשאלות ביחס לבסיס מעמדו המטפיסי של האדם. הבודהיזם ההודי החל בערעור ישיר הן ביחס לתפיסות פילוסופיות ודתיות מוקדמות יותר והן ביחס לידע המקובל ביחס לאישיות. יחד עם זאת, ככל שהודגשו הבדלים בין הפרספקטיבה הבודהיסטית וההשקפות הברהמיניות המוקדמות, כן התגברה אי ההתאמה בין הרעיונות הבודהיסטיים והקונפוציאניזם הקלאסי.

ההמשך: את המחשבה הקונפוציאני ביחס לאדם מאפיינת באופן מובהק

יום שלישי, 25 במרץ 2008


YAROK

Three men in a room. One at the computer, preparing his latest book, on wilderness therapy, for publication. Another, reclining on a green sofa, speaks Russian on the telephone with his mother – discussing the merits of earthquake insurance. The third, sitting on another green sofa, arranged perpendicular to the first, dressed almost entirely in green, albeit three different shades, writes in a green notebook, a thick book of poetry open at his left side. The one speaking Russian, still on the telephone, sits up and stacks dirty but empty plates on the low coffee table, picking up olive stones. He finishes the conversation with his mother, a word of Hebrew creeping in “Tov,” and takes his stack to the kitchen where he accidentally drops it a small distance, a word of English creeping in “Shit.” The one at the computer uses the telephone now it is free. He speaks Hebrew. The word “Tov” is in evidence, as is the word “Epilepsia.” He leans back in his chair as the one from the kitchen brings him a small handled glass filled with red tea – a sweetened Bedouin brew. He finishes his conversation, hangs up and taps his papers loudly in frustration. He has been at the computer for days. Deadlines. The third one, still sitting on the second green sofa, still writing, decides to stop and drink tea



Not dribble of sand through neck of a glass
but the rattle of scree beneath the tread of a man
as he makes his traverse, as he climbs
between sheer heights in a resonant place and hears
no sound but the pipes of the wind
and the drum of each breath
and the shedding away of stones at every step.

Gael Turnbull



גלובליזציה Globalization

הסינים התחילו לאכול בשר ואני צריכה לאכול אורז
They begin eating meat in China so I have to eat rice
Chaya M

על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב (17) On the Matter of the Mind


Flower 12. Israel. Photo by Steven Moore


איירין בלום, על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב

Bloom, Irene, "On the Matter of the Mind: The Metaphysical Basis of the Expanded Self."

מאנגלית: גדי ישי


כדי לקרוא את המאמר מתחילתו יש לגלול לאחור לרשומות קודמות אל הפוסט הראשון של המאמר (יום חמישי 13 מרץ 2008)


השגות על מושג הנפש באסכולת צ'נג-ג'ו בתקופת סונג (חלק 17)

קמפבל (Keith Campbell) הצביע על כך שהנחת הדואליזם בין הנפש והגוף, המרכזית במחשבת המערב, אינה אלא רעיון מסוים של אינדיבידואליות, לא הבלעדי:

תהא הנפש מה שתהא, הדיון על בעיית הגוף והנפש מניח מראש כי לכל מבוגר נורמלי יש נפש, את כל הנפש, רק נפש אחת, ונפש שאין לאף אחד אחר. אולי זה לא נכון. פרמנידס ושפינוזה טענו כי כל הדברים אחד הם, והנפשות שלנו, למרות שדומה כי הן נפרדות, במציאות אינן אלא היבטים של היקום הקדוש האחד. במחשבה ההינדית גורל הנפש הוא להתאחד בסופו של דבר עם הנפש הקדושה ממנה נפרדה באופן זמני. הרעיון היונגיאני ביחס לתת-מודע משותף, שייך לאותה משפחת רעיונות המתנגדת לרעיון שאנשים שונים, בעלי גוף שונה, הם בעלי נפשות נפרדות ושונות גם כן.

בלעדי הנחת האינדיבידואליות, ההבחנה בין גוף ונפש הייתה נעלמת. אז היה עלינו להתמודד עם שאלות כמו כיצד מתקיימת השותפות הבין-נפשית, וכיצד זה שבאמצעות הסתכלות פנימית אנו יודעים את מחשבותינו, אך לא את אלו של האחרים. בעיות רבות היו מתעוררות. אולם השאלה: מה היחסים בין הגוף שלי לבין הנפש שלי, ובין הגוף שלך לבין הנפש שלך, שאינם חלים על היחסים בין הגוף שלי והנפש שלך? כבר לא הייתה שאלה על אספקט אמיתי כלשהו במצב שלנו.

יתכן כי ניסוחי השקפות אלטרנטיביות אלו ביחס לנפש—נפש המוחזקת באופן אינדיבידואלי או באופן משותף—אינם ממצים את כל האפשרויות. בחינת תפיסות הנפש הנאו-קונפוציאניות, אשר ינקו מהשקפות קונפוציאניות קלאסיות, במיוחד מנציאניות, אך פיתחו אותן באופן מלא יותר, מלמדת שהנפש נתפסה כפועלת בין שני קטבים אלו, כסוכן המקים—או אולי יותר מדויק, משחזר—יחסים בין האחד והרבים, בין הפרט והכלל. (305) כאן, ההנחות בנוגע לנפש והבעיות הפילוסופיות הקשורות אליה שונות מאלו הרווחות בניסוחים הדומיננטיים בהודו ובמערב. הנחת המוצא במסורת צ'נג-ג'ו (Cheng-Zhu) היא שהנפש איננה ייחודית (שלאינדיבידואל "יש נפש, יש נפש מלאה, יש רק נפש אחת, ויש נפש שלאף אחד אחר אין"), וגם לא שהנפש מהווה אחדות מוחלטת (במובן ההינדי של הנפש כחלק או אספקט בגורם כולל-כל משותף). בפילוסופיית הנפש של ג'ו שי (Zhu Xi, 1130-1200), הנפש היא מה שנתון ביחסים (relational). כמו שאר הנפשות האנושיות, ניחנה בצ'י אינדיבידואלי, אך מורכבותה מאפשרת לה הן אינטגרציה אישית והן קשר פעיל עם אחרים, ובמידה ותמצה את מלוא התפתחותה ביכולתה להתמזג עם השמים והארץ. ההנחה איננה שהנפש (כמובחנת מהגוף) מייצגת את החיוני אשר מנוגד לעצמי המותנה, אלא שבאמצעות הנפש יש לעצמי גישה אל מציאות שלמה יותר אשר הוא מהווה חלק אינטגרלי ממנה.

ההמשך: על פי צ'נג-ג'ו, התפקוד המיועד לנפש הוא להכיר

יום שני, 24 במרץ 2008

Pittsburgh Files תיק פיטסבורג


מיה וחתול. צילום: יואן צור
Mia and a Cat. Photo: Yuan Tsur


היא פוסעת ביופי
ג'ורג' גורדון ביירון

הִיא פּוֹסַעַת בְּיֹפִי, כַּלַּיְלָה

נְטוּל עַב שֶׁשָּׁמָיו כּוֹכָבִים;

וְכָל מֵיטַב הָאָפֵל הַקּוֹרֵן

נִמְזַג בְּהַבָּעָתָהּ וְעֵינֶיהָ:

כֹּה עַתִּיר זֶה הָאוֹר הֶעָדִין

אֲשֶׁר בּוֹ הָרָקִיעַ מִתְכַּחֵשׁ לְרַעֲשֵׁי הַיָּמִים



SHE WALKS IN A BEAUTY
George Gordon Byron

She walks in a beauty, like the night
Of cloudless climes and starry skies
And all that's best of dark and bright
Meet in her aspect and her eyes
Thus mellow'd to that tender light
Which Heaven to gaudy day denies

על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב (15,16) On the Matter of the Mind


Flower 11. Israel. Photo by Steven Moore


איירין בלום, על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב
Bloom, Irene, "On the Matter of the Mind: The Metaphysical Basis of the Expanded Self."
מאנגלית: גדי ישי


זה קו פרשת המים של המאמר. עד כאן נפרש הדיון ב"חדר" מושגים המקובל על המערב. מכאן ואילך אנחנו עוברים אל דיון ב"חדר" או תא שטח שבו נעשה שימוש הולך ומתעצם במושגים המקובלים כסיניים.
ישנה נקודה טרום מושגית שקשה מאוד למפות אותה, או אולי היא בכלל בלתי אפשרית למיפוי. על פי רוח התחביר בתרגומים מסינית נוכל לומר בלשון "מערבית": אינני יודע את שמה ולכן אקרא לה פסיכו-פיסית. באין ברירה אתן שם: צ'י.
הכותבת מעבירה אותנו מדיון על חשיבה לדיון על בְּסיס התפיסה כדבר פנימי ולכן מטאפיסי: אמונה. זהו הדיון הפילוסופי הראשוני אם לא היחיד שעניינו יחסים בין מהות לצורה.
ד.מ.


כדי לקרוא את המאמר מתחילתו יש לגלול לאחור לרשומות קודמות אל הפוסט הראשון של המאמר (יום חמישי 13 מרץ 2008)


מאפיינת את תפיסת אחדות הגוף והנפש המנציאנית ההבחנה בקשר הכרחי בין שימור תחושת האיזון המוסרי והצורך להזין את האנרגיה הפסיכו-פיסית או הצ'י—כלומר, בין "לאחוז בחוזקה ברצון" (chiqizhi持其志) ו"להימנע מפגיעה כלשהי בצ'י" (wubao qiqi 無暴其氣). אולם הבנת מנציוס את היחסים בין האיזון המוסרי והאנרגיה הפסיכו-פיסית חוצה את החוכמה הדואליסטית של mens sana in corpore sano (הנפש שבגוף) בכך שמשקפת לא כל כך הכרה ביחסי הגומלין שבין הנפש והגוף (מה שלכאורה לא היה נתון במחלוקת) כמו ביטחון בקשר יסודי בין בריאות היחיד ויכולתו לשותפות עם הזולת. בריאותו התקינה של היחיד היא גם התנאי וגם תוצאת הקשר ההדדי ההרמוני עם הכלל הגדול יותר אשר בסופו של דבר מכיל "את כל מה שבין השמים והארץ."

מנציוס טען כי עליונותו ביחס ליריבו גאו דזה נובעת מהבנת המילים שלו וכישוריו להזין את "זרם הצ'י הנרחב" שלו (huoranzhiqi 活然之氣) (בעצמו הדגיש שקשה לתיאור). הוא המשיך לאפיין את הצ'י כדלהלן:

זהו הצ'י. באופן מושלם גדול ובאופן מושלם חזק. כאשר הצדק מזין אותו והוא מוגן בפני כל פגע, הוא ממלא הכל בין השמים והארץ. זהו הצ'י. משלים את הצדק ואת הדאו. בלעדיו האדם נתון במצב רעב. אין להפיקו על ידי צבירת מעשי צדק; אין להשיגו על ידי פעולות משנה (הכרוכות ב-) צדק. במידה ופעולות היחיד גורמות לנפש לחוש חוסר שביעות רצון, היא נעשית מורעבת. לכן אמרתי שגאו דזה מעולם לא הבין צדק כיוון שהפך אותו למשהו חיצוני.

ההמשך: המטפיסיקה של האדם במסורת הקונפוציאנית


קונפוציוס ומנציוס על הנפש – המשך (16)

המטפיסיקה של האדם במסורת הקונפוציאנית הושפעה במידה רבה מכך שעבור מנציוס, כמו החושבים הניאו-קונפוציאנים ששאבו מסמכותו, צ'י נתפס הן כנתון אינדיבידואלי והן כמציאות החוצה את היחיד. טיפוח הנתונים האינדיבידואליים של הצ'י באופן תקין הופך את המשכיות האינדיבידואל עם המציאות הגדולה והמקפת יותר לעובדה; היחיד המעריך תחושת המשכיות זו עם כל הדברים החיים תורם בכך לאיכות קיומו כאדם. הצ'י משלים הן את החיוניות האינדיבידואלית והן את האחדות עם היצורים החיים האחרים; כאשר הנפש מנחה בהתמדה את הצ'י, הוא מצדו מזין ומחזק את עצמו. מנציוס מדגיש כי כאשר הרצון, המוביל או המדריך (shuai 帥), מנחה את הצ'י, אין לפגוע במשלים האינדיבידואלי של הצ'י. הנוסחה המנציאנית המפורסמת, "היה עסוק בעשייה אך לא משועבד" (biyoushiyan erwuzheng 必有事焉而勿正), מבטאת את ההבנה שהנפש המודעת צריכה להוביל או להנחות בלא לכפות או לעוות את ההתפתחות הנורמלית והטבעית של האינדיבידואל השלם. הנפש המוסרית והצ'י החיוני מחברים את האינדיבידואל עם שאר החיים ויחד עם זאת הם תכונותיו הנתונות ברשותו כאדם ייחודי. אל לו להזניח ולהתפשר לא על המציאות הבין-אישית ולא על התכונות האישיות.

(304) הקריאה ליחיד "לא לשכוח" את הצורך בטיפוח עצמי ראוי "וגם לא לעזור לדברים לצמוח" באופן שיזיק למשאבים הפסיכו-פיסיים שלו, מצביעה אם כן לא רק על הבסיס הפסיכו-פיסי של האתיקה המנציאנית, אלא גם על תשתית המטפיסיקה של האדם שתפיסותיה החיוניות הן הדדיות וגומלין. שילוב עמדה מטאפיסית זו עם התפיסה הקונפוציאנית הרואה זהות יסודית בין בני האדם בטבעם, יצר בסיס להמשכיות במחשבה הקונפוציאנית בנוגע ליחסים בין האינדיבידואל והכלל. על רקע הבנת השותפות (relatedness) וההשלמה שביחסי הגומלין (complementarity) כמציאות המטפיסית היסודית כמו גם הצורך הפסיכולוגי העובדתי, אך טבעי שערך האנושיות (仁 ren) (כביטוי לרעיון הדדיות היחס ותגובות הגומלין, והאחריות המשותפת), הפך ראשון בין המידות הקונפוציאניות. מנציוס הגדיר את האנושי ("האנושיות מגלמת את הוויית האדם"), כתמצית הנפש האנושית ("האנושיות היא נפש האדם"), הקובעת את כושר האינדיבידואל לפעול בחיוב כלפי הזולת. רעיון האנושיות המרכזי אצל מנציוס, זכה לחשיבות גדולה אף יותר אצל הניאו-קונפוציאנים בתקופת סונג, שאף ייחסו לו מעמד מטפיסי.

ההמשך: השגות על מושג הנפש באסכולת צ'נג-ג'ו בתקופת סונג

יום שבת, 22 במרץ 2008

Communication

כדי לתקשר עם האני היפה שלי אני זקוקה למתווך
To communicate with my beautiful self I need a mediator
Chaya M

על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב (13,14) On the Matter of the Mind


Flower 10. Israel. Photo by Steven Moore


איירין בלום, על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב
Bloom, Irene, "On the Matter of the Mind: The Metaphysical Basis of the Expanded Self."
מאנגלית: גדי ישי


כדי לקרוא את המאמר מתחילתו יש לגלול לאחור לרשומות קודמות אל הפוסט הראשון של המאמר (יום חמישי 13 מרץ 2008)

קונפוציוס ומנציוס על הנפש – המשך (13)

מעניין לציין כי מנציוס מנמק רק את ההתחלה הראשונה—אותו טיעון חזק ומפורסם ביותר על פיו הנפש העדה למראה תינוק העומד לפול לתוך באר, מניעה כל אדם ללא יוצא מן הכלל לפעול על מנת להצילו, פועלת באופן טבעי וספונטאני באופן בו לבטח תגיב כל נפש אנושית:

כאשר אני אומר שכל בני האדם ניחנו בנפש שאינה מסוגלת לחזות בסבלם של אחרים, כך אפשר לתאר את כוונתי: אפילו בימינו, אדם המבחין בתינוק העומד לפול לתוך באר, ללא יוצא מהכלל יתנסה בתחושת זעזוע ומצוקה. הוא יחוש כך, לא כבסיס להשגת רווח מהורי הילד, לא בשל השם שירכוש בעיני שכניו וחבריו בזכות מעשה ההצלה, ולא מתוך חשש שידבק בו שם של מישהו שנותר אדיש למקרה שכזה.

דוגמא זו, אשר הפכה לאב-טיפוס באתיקה הקונפוציאנית, לא מזכירה דחפים מנוגדים או מניעים חיצוניים כלשהם. (302) התפיסות והפעולות כרוכות זו בזו עד כדי כך שאין כל מרווח לחשיבה מודעת. השכנוע כי ניתן ככלל לסמוך על בני אדם שיחושו דחף להציל תינוקות מנפילה לתוך בארות מאפשר למנציוס ליטול על עצמו סיכון מרחיק לכת עוד יותר בנוגע לתגובות המנטליות האחרות, אף אותן הוא רואה כטבעיות וספונטאניות. "מי שנעדרת בו נפש הרחמים והחמלה אינו אנושי; מי שנעדרת בו נפש הבושה והדחייה אינו אנושי; מי שנעדרת בו נפש הצניעות והמסירות אינו אנושי; מי שנעדרת בו נפש ההבחנה בין הטוב והרע אינו אנושי." אין זו מסקנה אלא תיאור, או אפילו הגדרה. עצם קיום אותן "ארבע התחלות" אשר בתנאים רגילים מתפתחות והופכות לארבע המידות העיקריות, האנושיות, הצדק, הטכס, והחוכמה, נכון למבנה הפסיכולוגי ולמניעים האנושיים כפי שארבע הגפיים מרכיבות את הגוף הפיסי החיצוני, נקודה ביחס אליה מנציוס התבטא בצורה מפורשת.

ההמשך: אם מעורבת בחירה כלשהי בהתפתחות "ארבע ההתחלות"


קונפוציוס ומנציוס על הנפש – המשך (14)

אם מעורבת בחירה כלשהי בהתפתחות "ארבע ההתחלות" המידות: האנושיות, הצדק, הטכס, והחוכמה, הרי שהיא לפני הכל שלילית ואף הרסנית. מי ש"ארבע ההתחלות" נתונות ברשותו וטוען כי אין ביכולתו לפתח אותן, נחשב כפוגע בעצמו, מילולית, הרס עצמי (zizei 自賊). מכאן, מי שטוען כי השליט לא מסוגל לפתח התחלות אלו כאילו פוגע והורס את השליט. כאן דימוי ה- "פגיעה העצמית" או ה- "הרס העצמי" הוא רמז עבה לכך שהשלילה אכן מסתכמת בהעלמת (foreclosing) אנושיות היחיד. הבחירה, אם ניתן להחשיב אותה ככזו, מרוקנת ממתח עד כדי כך שבטלה כנושא אתי. יותר מתקבל על הדעת שרעיון הבחירה לא רלוונטי כאן, שכן הדיבור על אי פיתוח "ארבע ההתחלות" לא אומר דבר מה משמעותי על הנפש האנושית מבחינת החופש שלה, אלא רק מביע הכרה ברגישותה לפגיעות ולשימוש להרע. ריצ'ארדס (I. A. Richards) היה מדויק ביותר כאשר טען כי בעיני מנציוס הנפש המועדת מבחינת התפתחות התפקוד הראוי לה כמוה כ"פוטנציאל אשר בדרך מקרה לא בא לכדי מיצוי."

במקום הדפוס הייחודי (particular) אשר נקבע תוך ביצוע פעולות בחירה הנעשות על ידי פקולטה בעלת כוונה הנתונה ברשות האינדיבידואל, בקונטקסט המנציאני העיקר הוא דפוס משותף הנקבע תוך כדי התפתחות שגרתית או אנלוגית של נפש המובנת כמשותפת (shared) עם אחרים. כאשר מנציוס אישר כי בני אדם רגילים לא רק מסוגלים להפוך לנאורים אלא שביסודם כמוהם כנאורים הוא ביטא שכנוע עמוק בנוגע לתמצית טבע הנפש האנושית: "אם כן כל הדברים הזהים בסוגם דומים האחד לשני. מדוע לנו לפקפק ביחס לאדם, כאילו הוא חריג בלעדי לכלל זה? הנאורים ואנחנו נמנים על אותו סוג." את ההוכחה לשותפות הנטיות יש לראות, באופן יוצא דופן בחשיבותו, בפניית מנציוס אל אנלוגיית זהות הניסיון החושי:

פיות בני האדם מסכימים ביחס לאותם טעמים; אוזניהם מסכימות על הנאה מאותם צלילים; עיניהם מסכימות על הכרה באותו יופי: האם נפשותיהם לבדן יהיו חסרות את אותם גורמים המאחדים את הסכמתן? אלו הם, אני אומר, העקרונות והצדק. הנאורים בסך הכל הבינו מוקדם יותר את מה שהיחיד בנפשו והאחרים בנפשם יסכימו עליו במשותף. לכן העקרונות והצדק מקובלים על נפשי, בדיוק כפי שטעם בשר בעלי חיים הניזונים מעשב וגרעינים מוסכם על הפה שלי.

(303) כשם שיש הסכמה בענייני טעם, כן גם אין אי הסכמות משמעותיות בענייני מוסר, אשר עבור מנציוס, אנלוגיים לענייני טעם.

ההמשך: מאפיינת את תפיסת אחדות הגוף והנפש המנציאנית

Gertrude Stein


Callous is something that hardening leaves behind what will be soft if there is a genuine interest in there being present as many girls as men. Does this change. It shows that dirt is clean when there is a volume.

Gertrude Stein


For me, the giant of 20th century literature. She took creative writing so far forward that the world still hasn't caught up. She understood, very early on, that man is (or should be) moving away from object and objectification, and into process and connexion. She studied psychology under William James, doing a final year dissertation on automatic writing. She had enormous confidence, intelligence and talent; and some pretty amazing friends (Picasso, Matisse, Whitehead, Hemingway...). She would write at night in near darkness, entranced, scrawling in a large, barely legible hand, dredging her unconscious for the secrets of humanity strangled out of our awareness by the individual and collective thinking mind. The University of California Press have just published a new Selected Writing edited and introduced by Joan Retallack.

יום שישי, 21 במרץ 2008

האם אתה מכיר את הדבר הזה

בשנות השבעים של המאה הקודמת היה לי תקליט ויניל מרוט שנקרא SUPER SESSION של הקלטה חיה ששמעתי אותו שוב ושוב על פטיפון "לנקו" שבניתי לבד מקיט. לא יודע מי היו האמנים. אבל היה שם שיר ברוח הזאת. דוד מיכאלי


אתה יודע, לפעמים, אתה נכנס לחדר מלא אנשים
ומבט של אישה שמעולם לא ראית
מכה בך כמו הבזק של שמש משתקפת
בחלון או מראה.
הנה היא, אתה אומר בפליאה.

אתה לא יודע מי היא
אבל אתה יודע שרק נפגשתם מחדש
והכל נאמר כבר מזמן ורועד וידוע
יש המון אנשים מסביב
ואתה והיא מובדלים וזרים לחלוטין לאירוע.

הכל מסביב נעלם
היכן אתה אומר ליבה בפשטות.
ואתה יודע שאם רק תיגש ותיקח את ידה
פשוט תצאו מהדלת אל עולם אחר.
היא מכירה אותך כמוך אבל עלי למשול בפיתוי

במקום אחר הייתם ביחד.
אבל כאן כבר הכה בך המבט האפל
בחדר אחר של שמש וצל
שם חצית מזמן את העולם
ועלי למשול בפיתוי.

נחלוף אחד ליד השנייה מובדלים בדממה
כאשר ילדינו חובטים על השמשות הסגורות
והגשם בוכה על החלון האחורי המתרחק.
אני האיש את האישה
אבל, עלי למשול בפיתוי

על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב (11,12) On the Matter of the Mind


Flower 9. Israel. Photo by Steven Moore


איירין בלום, על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב
Bloom, Irene, "On the Matter of the Mind: The Metaphysical Basis of the Expanded Self."
מאנגלית: גדי ישי



קונפוציוס ומנציוס על הנפש – המשך (11)

מכאן אולי נובעת המגמה האופיינית למנציוס, כמו גם למאמרות, להציג את המונח 志 (zhi), או הרצון, במובן של החלטיות, כוונה, או נחישות (resolve, purpose, determination). קונפוציוס מתייחס לכינון הרצון ללימוד, לאנושיות, לדרך, ול- "לימוד מקיף ברצון כן." מנציוס מדבר על כינון הרצון לאנושיות ולדרך ועל "הקמת הרצון." אפשר "למקד את הנפש וליישם את הרצון" עד לכדי שליטה באומנות כמו משחק שחמט. לעיתים קרובות, היחיד מגשים (או לא מגשים) את רצונו, או, אולי באופן קולע יותר, את כוונותיו או את שאיפותיו (dezhi 得志). הרצון קשור מעט בבחירה והרבה בהחלטיות, מחויבות, או נחישות. כל זה ניכר במה שהיחיד חווה תוך כדי יחסי הגומלין בין העצמי והאחרים. כפי שקונפוציוס ציין, לא ניתן לקחת את הרצון אפילו מהאדם הפשוט, ויחד עם זאת, בתנאים מסוימים רצונו של איש המעלה עלול להילקח ממנו. המלך שואן ממדינת צ'י מבקש ממנציוס "לסייע" לרצון שלו, ודאגת האדם התרבותי היא, לפי מנציוס, לרומם את רצונו.

בחירות חייבות, כמובן, להיעשות, אך באופן כללי אין דרמטיזציה. כאשר מוצבת בפני מנציוס הברירה, אשר כביכול מכילה סתירה, בין המנהגים הטכסיים לבין הצרכים המעשיים—כלומר, בין הכלל האוסר מגע ידיים בין גברים ונשים כאשר מוסרים ומקבלים דבר מה, והצורך של הגבר להשתמש בידיו כדי להציל את דודניתו הנתונה בסכנת טביעה—אין מקום לייסורים בנוגע להחלטה. יש להציל דודנית הנתונה בסכנת טביעה, כיוון שזה טבעי, כפי שצריך להציל תינוק העומד לפול לתוך באר, ובשל אותן סיבות פסיכו-מוסריות. כאן מנציוס מתאר סיטואציה בה מעורב מצב חירום (quan權) (פיקוח נפש), לפי תרגום לג (J. Legge). (301) לא ייתכן שהטכס, במידה והובן כהלכה, יעמוד כמכשול בדרכו של הדחף הטבעי והראוי של הנפש האנושית. כמו ג'ינג (經 jing, עקרונות קבע או נתונים), הטכס (לי li 禮) יכול לכל היותר לספק את המודל הכללי אותו יש להתאים לנסיבות הנתונות. אך כאשר יריבו מעלה בפני מנציוס את האנלוגיה של העולם במלואו הנתון בסכנת טביעה ("הממלכה כולה עומדת לטבוע. האם לא תיחלץ להצלתה!"), מנציוס עומד על כך שאין להציל את העולם בכל מחיר (לא באמצעים בלתי כשרים מבחינה מוסרית) אלא על בסיס הדרך (dao 道).

ההמשך: הן הלי 禮 והן הג'ינג 經 כרוכים בסדרים וביצירה אנושית


קונפוציוס ומנציוס על הנפש – המשך (12)

הן הלי 禮 והן הג'ינג 經 כרוכים בסדרים וביצירה אנושית. הם אינם קשורים בסמכות כבדת משקל כמו זו של האל היהודי-נוצרי הנשגב, עליון בעליונים, וכל-יכול, שרצונו מייצג את כוח הנגד העצום אשר מול הרצון האנושי. שאלת הסמכות השמימית לעומת הגורם האנושי אינה עולה. כמעט שאין להעלות על הדעת שהאינדיבידואל הקונפוציאני יוצב מול דילמה כה נוראה כמו זו של אברהם כאשר אלוהים הורה לו להקריב את בנו יחידו את יצחק על מזבח האמונה והציות. הרעיון שחסיד הדאו הישר יידרש על ידי השמים לדכא את הנביעות הטבעיות והספונטאניות ביותר שבנפשו נטול כל בסיס מטפיסי ותכלית טלאולוגית (מובילה למטרה).

יתכן כי העובדה המשמעותית ביותר במטפיסיקה של האדם היא שהנפש מובנת הן כמרכז המאחד את האדם והן כגורם המאחד בין בני אדם. באמצעות סוכנות התקשרות זו האדם מכיר בשותפותו היסודית עם אחרים ועם הקיום המוחלט. נפשות אנושיות נחשבות כבעלות נטיות זהות, לתפקד באופן אנלוגי, ולהתפתח בדרכים דומות. על פי השקפת מנציוס, הנטיות המשותפות, הנודעות כ"ארבע ההתחלות" (siduan 四端) של המידות, חיוניות להוויה האנושית. הפעולה המוסרית איננה עניין למחשבה מודעת או בחירה, על כן אין היא נושא לפירוש או לשיפוט אלטרנטיביים. זו נקודה מובנת מאליה בדיון המנציאני על "ארבע ההתחלות"—תחושת (מילולית, נפש) הרחמים והחמלה, נפש הבושה והדחייה, נפש הצניעות והמסירות, ונפש ההבחנה בין טוב ורע.


ההמשך: מעניין לציין כי מנציוס מנמק רק את ההתחלה הראשונה

יום חמישי, 20 במרץ 2008

נראה כמו גשם




Looks Like Rain, John Perry Barlow
נראה כמו גשם, ג'והן פרי ברלאו

היום התעוררתי...
מרגיש את הצד שלך במיטה
הסדינים היו עדיין חמים היכן ששכבת.
הלכת...
ולבי נמלא אימה.
אפשר שלא תישני כאן עוד

(אבל) הכל בסדר, כי אני אוהב אותך
וזה לא דבר שישתנה.
סובבי אותי ופגעי בי שוב ושוב
אבל עדיין אשיר לך שירי אהבה
כתובים באותיות של שמך.
ובאומץ תבוא הסערה,
וזה בטוח נראה כמו גשם.

האם התעוררת פעם אל הצליל
של חתולי הרחוב שעושים אהבה
ומנחשת מצעקותיהם
כי הנך מקשיבה לקרב?
כי, את הרי יודעת...
שנאה זה ממש הדבר האחרון שהם חושבים עליו.
הם בסך הכל מנסים לצלוח את הלילה.

(אבל) הכל בסדר, כי אני אוהב אותך
וזה לא דבר שישתנה.
סובבי אותי ופגעי בי שוב ושוב
אבל עדיין אשיר לך שירי אהבה
כתובים באותיות של שמך.
ובאומץ תבוא הסערה,
וזה ממש נראה כמו גשם.

אני רק רוצה לאחוז בך
אינני מתכוון לקשור אותך
או לגדור אותך במסגרות
אולי אטבע.
זה רק שהתרגלתי
שתהיי בסביבה
תמונת הנוף שלי תהיה ריקה
אם הלכת.

על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב (10) On the Matter of the Mind


Flower 8. Israel. Photo by Steven Moore


איירין בלום, על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב
Bloom, Irene, "On the Matter of the Mind: The Metaphysical Basis of the Expanded Self."
מאנגלית: גדי ישי


קונפוציוס ומנציוס על הנפש – המשך (10)

כל זה לא מיועד לפקפק בחשיבות הערותיו של פינגרט ביחס להעדר דימוי מפותח לרעיון הבחירה במאמרות, אלא דווקא להציע שאין לראות את הבחירה ככרוכה באופן בלעדי והכרחי בצירוף המכיל רעיונות נוספים כמו אחריות מוסרית, אשמה, עונש, גמול על עונש, וחרטה, כפי שאנו פוגשים בחשיבה האוגוסטינית על הרצון החופשי (או ה liberum arbitrium). כמובן, כל בני האדם, כל הזמן, מבצעים בחירה בדרגות שונות של משמעות מוסרית ומעשית, בדרגה מסוימת של מודעות עצמית. האינדיבידואלים החיים במחיצת מסורות פילוסופיה מגוונות ודתות שונות ובקונטקסטים תרבותיים לא זהים, נבדלים זה מזה בדרך בה נתפסת הבחירה: אילו מצבים נתפסים כבעייתיים מבחינה מוסרית, אילו אופציות מופיעות כראויות לשקילה, אילו קריטריונים מוחלטים מובאים—או פשוט מורגשים—כניתנים להחלה עבור כל מקרה נתון, אילו דרגות עוצמה רגשית או ייסורים מיוחסים לבחירה. לאור הדוגמא האוגוסטינית, מתבקשת ההשערה שככל שהעימות הנתפס בתוך האינדיבידואל חריף יותר—כמו לדוגמא, בין הנפש והגוף, ההיגיון והתאוות, העצמי הטהור יותר או הגס יותר—או שהמרחק בין היחיד והאינסוף גדול יותר, כן גדולה יותר הדרמה שככל הנראה מלווה את בעיית הבחירה. אולי אין זה מוגזם לטעון כי במסגרת הקונפוציאנית עימותים אלו הם מינימליים והמרחקים פחות מרתיעים.

הניגוד החריף ביותר בין תפיסות האדם הסינית הקלאסית והמערבית נתון אולי בעובדה שהקונפוציאנים המוקדמים, שלא כמו היוונים בני זמנם או ההוגים הנוצריים, גילו נטייה קלה בלבד, להעמיד את הנפש ואת הגוף (ועוד פחות מזה, את הנשמה ואת הגוף) זה מול זה כמתחרים על השליטה באדם שאת זהותו הם מרכיבים. המושג המייצג את הנפש (mind and heart, xin心) כמושב הרגשות (qing情) כמו גם המחשבה או התודעה השוקלת (si 思), (300) נשא אסוציאציות המתקשרות יותר לקרביים מאשר למוח. סוג תפיסה זה בפני עצמו מזכיר הבנת אדם הוליסטית ולאוו דווקא דואלית. במחשבת קונפוציוס או מנציוס גם אין עימות חד בין פקולטה רציונלית ותאוות או רציות. בעוד אריסטו ב- Eudemian Ethics הציג את רעיון הבחירה המכוונת (proaίreόiV), ליישוב האלמנטים המנוגדים של ההיגיון והתאוות, דומה כי מנציוס כלל לא העלה בדעתו מתח מסוג זה. בנקודה אחת בלבד המנציוס מתייחס לצורך לרסן את התאוות, וכאן הוא אומר בפשטות:

"לטיפוח הנפש אין כמו הפחתת התאוות. האדם אשר תאוותיו מועטות, בכמה מקרים לא יוכל להשגיח על נפשו, אך אלו יהיו מעטים. הנה אדם שתאוותיו רבות, בכמה מקרים יהיה מסוגל להשגיח על נפשו, אך אלו יהיו מעטים."

שלא כמו אריסטו אשר בראותו מתח בין הרציונל לתאוות חשב במונחים של פקולטת בחירה המסוגלת לבצע שיפוטים ביחס לאמצעים הראויים לעבר מטרת האושר, מנציוס ראה צורך בהתרכזות או בטיהור הנפש על מנת שיתאפשר לקיים (存) אותה. התאוות מזיקות להיגיון, או לאיזון, לא בשל הטבע שלהן, אלא בשל הכמות: הבעיה הראשונה במעלה היא להימנע מהפרעות לנפש ומאיבוד הכיוון והמטרה המשתלשל מהן.

ההמשך: מכאן אולי נובעת המגמה האופיינית למנציוס

יום רביעי, 19 במרץ 2008

על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב (9) On the Matter of the Mind


Flower 7. Israel. Photo by Steven Moore


איירין בלום, על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב
Bloom, Irene, "On the Matter of the Mind: The Metaphysical Basis of the Expanded Self."
מאנגלית: גדי ישי


קונפוציוס ומנציוס על הנפש – המשך (9)

(299) כאשר הוא מדבר על תפיסת האדם כ- "הוויה אוטונומית לחלוטין אשר לרשותה עומד כושר פנימי ומכריע... לבחור בין אלטרנטיבות אמיתיות," הוא מעלה כבסיס להשוואה לא את תפיסת הרצון היוונית או הרומאית אלא את התפיסה הנוצרית המאוחרת יותר. רעיון זה לא היה ידוע לאפלטון, לאריסטו, לסטואים, ואף לנוצרים המוקדמים. במקום לראות את המחויבות הקונפוציאנית למנהגים הטכסיים כחלופה להתעניינות בחיים הפנימיים או כחקירתם – זה נושא הפרשנות הנתון ביסוד חיבורו של פינגרט – ייתכן כי נכון יותר לגשת לבעיה מההיבט ההיסטורי. כאן יש להכיר בכך שהעניין בחיים הפנימיים התפתח בסין, כמו במערב, במשך זמן ותוך כדי דיונים ארוכים על טבע האדם ויחסיו עם האינסופי (infinite). במערב הייתה השפעה מכרעת לזרימה המשותפת של שתי המסורות, הלטינית והנוצרית. בסין, במידה דומה, השאלות החודרות ביותר ביחס לטבע הנפש הופיעו מתוך העימותים ויחסי הגומלין בין הקונפוציאנים והבודהיסטים שהגיעו לשיאם במשך המאות האחת-עשרה והשתים-עשרה במסגרת המסורת הניאו-קונפוציאנית.

ההמשך: כל זה לא מיועד לפקפק בחשיבות הערותיו של פינגרט

CATS

חתולים בשדרות ח''ן. צילום: גליה שיזף


The Naming of Cats is a difficult matter
It isn't just one of your holiday games
You may think at first I'm as mad as a hatter
When I tell you, a cat must have THREE DIFFERENT NAMES

The Naming of Cats, Old Possum's Book of Practical Cats
T. S. Eliot

על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב (7,8) On the Matter of the Mind


Flower 6. Israel. Photo by Steven Moore


איירין בלום, על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב
Bloom, Irene, "On the Matter of the Mind: The Metaphysical Basis of the Expanded Self."
מאנגלית: גדי ישי


כדי לקרוא את המאמר מתחילתו יש לגלול לאחור אל הפוסט הראשון של המאמר (יום חמישי 13 מרץ 2008)


קונפוציוס ומנציוס על הנפש – המשך (7)

הטיעון כאן אכן מרתק, ומשכנע בחלקו, ובכל זאת בעייתי, לפחות בהקשר חיוני אחד. הבעיה מופיעה בטענה החוזרת ונשנית אצל פינגרט, שבמחשבה הקונפוציאנית לכאורה נעדרת דאגה מפותחת ביחס לחיים הפנימיים, מה שמסביר [מבחינתו] את חוסר העניין של קונפוציוס בנושא הבחירה. נראה כי השקפה שכזו נובעת מתוך השוואה עם מחשבה מערבית אשר תוקפה, בפרספקטיבה היסטורית, מפוקפק. להשוות, לדוגמא, את הייסורים של אוגוסטין (Augustin 354-430) ביחס ל"חולי של הנשמה" עם אכזבתו של קונפוציוס ביחס לחוסר הרגישות המוסרית מצד צאי יו (Tsai Yü), אותו הוא משווה לעץ רקוב אשר לא ניתן לגלף או לחומת צואה יבשה אשר לא ניתן לטייח, זה, כמובן, להצליב שתי מטפורות מאוד שונות של כשל מוסרי. פינגרט רואה זאת כך, (298) כאן [במקרה של צאי יו] החולי הפעיל, העולם המבעבע של אוגוסטין, מוחלף על ידי מצב מוות מוסרי, סבילות וחוסר רגישות נתונה (פנימית) לערכים מוסריים. צאי יו נמצא בשלב הקיצוני ביותר של איבוד הכושר המוסרי. ואילו בדימוי האוגוסטיני, האינטנסיביות והדינאמיות של האשמה המשחיתה מהווה מדד לחיוניות דאגתו המוסרית והמרתה הקרובה.

ההמשך: נניח בצד את השאלה באם קוצר ההערה של קונפוציוס

קונפוציוס ומנציוס על הנפש – המשך (8)

נניח בצד את השאלה באם קוצר ההערה של קונפוציוס על צאי יו מאפשר בכלל להסיק בביטחון כי הוא "נמצא בשלב הקיצוני ביותר של איבוד הכושר המוסרי." פינגרט מתעלם בשיפוטו מהפרספקטיבה ההיסטורית. לבד מהפער התרבותי העצום, בין קונפוציוס ואוגוסטין מבדילות כתשע מאות שנה. כפי שחנה ארנדט ציינה, חלק ממקוריותו של אוגוסטין אשר תואר כ"פילוסוף הנוצרי הראשון," וכ"פילוסוף הראשון של הרצון," נבעה מכך שההשראה אותה שאב ממקורות לטיניים כלכלה באופן כה עמוק ומתמיד את הגותו הנוצרית. אם נכיר בכך שנקודת המוצא להתפתחות הפילוסופית האוגוסטינית הייתה חיפוש רומאי וסטואי מאוד פרגמאטי אחר אושר פרטי, אזי יש להבין את עומק התעניינותו בחיים הפנימיים לא כביטוי לתכונה המשכית במחשבת המערב וגם לא כחריגה ממגמות קודמות, אלא כתולדה ממפגש זרמים אשר קודם לכן היו נפרדים, בנפש אינטלקטואלית יוצאת דופן, שהובילה להתפתחות חדשנית גדושת משמעויות עבור המשך תולדות המחשבה הנוצרית:

אנו מוצאים דאגה פרגמטית זו לאושר פרטי במשך כל תקופת ימי הביניים; היא נתונה ביסוד התקווה לגאולת נצח והפחד מחרפת נצח והיא מבהירה את השורשים הרומאיים של לא מעט השערות אשר אחרת היו נותרות מעורפלות וקשות לחשיפה. העובדה שלמרות מעורבותה המכרעת של הפילוסופיה היוונית הכנסייה הקתולית נותרה כה רומאית, נזקפת לא מעט לזכות צרוף המקרים הייחודי שהפילוסוף הראשון ובעל החשיבות הגדולה ביותר היה גם הראשון לשאוב את ההשפעה העמוקה ביותר ממקורות ומהתנסויות לטיניים. אצל אוגוסטין, החתירה לחיי נצח כזכות העליונה (summum bonum) ופירוש המוות הנצחי כעונש העליון (summum malum) הובאו לדרגה הגבוהה ביותר כיוון שהוא שילבם עם התגלית החדשה של התקופה, החיים הפנימיים. הוא הבין כי העניין הבלעדי בעצמי פנימי זה משמעו ש"האני הפך לשאלה עבור עצמו" (“question mihi factus sum”)—שאלה שהפילוסופיה שהייתה מקובלת בזמנו לא העלתה אותה וגם לא השיבה עליה.

במקרה של אוגוסטין, גילוי החיים הפנימיים ועומק ההתעניינות בעצמי הפנימי השתלבו בנטייה חזקה להעלות שאלות ביחס לעצמי ולטבע הנפש, נטייה שכמותה לא מוצאים אצל חושב קודם כלשהו.

הנקודה שיש לציין כאן היא ש"רעיון כושרו האונטולוגי המוחלט של האינדיבידואל לבחור בין אלטרנטיבות אמיתיות ולעצב את גורלו העצמי" היווה התפתחות יחסית מאוחרת במערב. פינגרט בדיונו על נושא הבחירה אמנם לא מתעמק באופן פרטני בתפיסת הרצון הקונפוציאנית, אך זהו הנושא העומד לפנינו.

ההמשך: כאשר הוא מדבר על תפיסת האדם

יום שלישי, 18 במרץ 2008

יופייה מבזיק לפתע


קורי עכביש, כרכור, מרץ 2008. צילום: יצחק פטיש


מאת: דוד מיכאלי


רחוב חושף את גלגליו מעבר לשמשה
ספלון חרסינה ועוגית שחומה
ימת שיער אדום, עין סערה כחולה
ונקודה של חן על גובה צווארה
יופייה מבזיק מולי לפתע
מתוך קופסת קמטים כהה .

על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב (5,6) On the Matter of the Mind


Flower 5. Israel. Photo by Steven Moore


איירין בלום, על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב
Bloom, Irene, "On the Matter of the Mind: The Metaphysical Basis of the Expanded Self."
מאנגלית: גדי ישי

כדי לקרוא את המאמר מתחילתו יש לגלול לאחור אל הפוסט הראשון של המאמר (יום חמישי 13 מרץ 2008)

קונפוציוס ומנציוס על הנפש (חלק 5)

בעבודתו הקצרה אך הפרובוקטיבית (Confucius - the Secular as Sacred), הרברט פינגרט (Herbert Fingarette) טען כי קונפוציוס של המאמרות אינו מפתח שפת בחירה ואחריות, כזו, אשר שלובה באינטימיות, עם רעיון העוצמה האונטולוגית המוחלטת של האינדיבידואל לבחור בין אלטרנטיבות אמיתיות וכך ליצור את זהותו הרוחנית, ועם הרעיונות הנלווים של האשמה הרוחנית, החרטה והתגמול עבור אשמה זו.

(297) לפי פינגרט, ניתן לפרש את חוסר העניין מצד קונפוציוס לטפל בסוגיית הבחירה, במונחים של ריחוק מדפוסי ההבנה הפסיכולוגיים הקשורים במערב עם הדאגה ל"ליבה הפנימית של קיום היחיד, 'העצמי.'" המחויבות הקונפוציאנית מופנית באופן מודגש, לעומת זאת, לעבר "התנהגות חברתית אשר באופן מסורתי מוגדרת כטכסית," דפוסים בעלי שורשים עמוקים בקרקע המשותפת לבני העת העתיקה, שעדיין לא איבדה את פוריותה, כלומר, לי (禮 li), "טכס." פינגרט רואה את נושא הבחירה כחלק מהרכב רעיונות הכולל אחריות מוסרית, אשמה, עונש המתקבל כגמול, וחרטה. הוא מסיק כי המורכבות בכללה נעדרת במחשבה המוסרית של קונפוציוס.

ההמשך: פינגרט מציע כמו כמה כותבים קודמים על הנושא



קונפוציוס ומנציוס על הנפש – המשך (6)

פינגרט מציע, כמו כמה כותבים קודמים על הנושא, הבחנה בין תפיסת האשמה המערבית, בה אובייקט האשמה הוא העצמי, לבין תפיסת האשמה הסינית, אשר בהיותה בעלת מיוחס חיצוני יותר, מהווה "התקפה על פעולה מסוימת או תנאים חיצוניים." הוא ממשיך, אמנם בדימוי המרכזי, הדרך (dao道), נתונה ההזדמנות לפתח באופן עשיר ומובהק את נושא הבחירה, אך זו, באופן יוצא דופן נותרת בלתי מנוצלת. אם כי ישנן כמה התייחסויות לחולי מוסרי, האשמה עצמית, ובחינה פנימית—כל אחת מהן מזמנת וראויה לשימוש על ידי מי שמעוניין באחריות, אשמה, וחרטה—אף אחת מהן לא זוכה לפיתוח או לאזכור בדרך כלשהי על ידי קונפוציוס... התייחסויות תכופות יותר ושיטתיות לאשמה אכן מופיעות אך הן מקושרות עם חזקות חיצוניות מסוימות, התנהגות או מעמד; תחושה מוסרית זו מתמקדת במעמד היחיד והתנהגותו ביחס לעולם ולא טוענת פנימה נגד העצמי העכור, המושחת. העדר צירוף התפיסות בחירה-אחריות-אשמה, כאשר נלמד בקונטקסט הטקסטואלי, מזמין את המסקנה ביחס לפילוסוף כה מעמיק בנושא טבע האדם והמוסר, שהתפיסות הנדונות והדימויים הקשורים אליהן, לא נדחו על ידי קונפוציוס אלא כלל לא נכחו בחשיבתו.

המסקנה היא כי עבור קונפוציוס, "האדם איננו ישות אוטונומית לחלוטין בתוכה נתון כוח פנימי ומכריע, כוח לבחור בין אלטרנטיבות אמיתיות וכך לעצב חיים עבור עצמו. במקום זה הוא נולד כ- 'חומר גלם' אשר צריך להתנסות בתהליך אזרוח (civilized) באמצעות חינוך וכך להפוך לאדם אנושי באמת."

ההמשך: הטיעון אכן מרתק ומשכנע בחלקו

יום שני, 17 במרץ 2008

השתיקה

praying mantis גמל שלמה
David Michaeli דוד מיכאלי


מאת: מורן בצר


השתיקה שלך
משובצת בפחד
מחליקה הלאה.

על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב (4) On the Matter of the Mind


Flower 4. Israel. Photo by Steven Moore

כדי לקרוא את המאמר מתחילתו יש לגלול לאחור אל הפוסט הראשון של המאמר (יום חמישי 13 מרץ 2008)

על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב (המשך 4) איירין בלום
Bloom, Irene, "On the Matter of the Mind: The Metaphysical Basis of the Expanded Self."

מאנגלית: גדי ישי

הקדמה – המשך (4)

רעיון האדם כסוכן בחירה היה דומיננטי במערב כבר מתקופה מוקדמת. לא כן בסין, שם קשרים ביולוגיים ומשפחתיים סיפקו מטאפורות המשכיות. אילו מסקנות (296) יש אם כן להסיק ביחס להבנת האדם הפילוסופית והדתית בסין לעומת המערב? כל השוואה בין-תרבותית מלווה בסיכונים. לעיתים קרובות מאפילה יותר מאשר מאירה, מאחר ומשקפת באופן לא מספק את המגוון והמורכבות המאפיינים כל מסורת גדולה. בכל זאת אני [IB] מעונינת ליטול על עצמי את ההכללה המסוכנת הבאה ביחס לאסכטולוגיה (חזון המשכיות החיים) והמטפיסיקה של האדם במערב הנוצרי לעומת המסורת הקונפוציאנית.

כפי שנרמז למעלה, מחויבות האדם כלפי השיפוט השמימי והברכה או החרפה הנצחית הצפויה בעקבותיה, המבוססת על שיפוט סופי, מהווה נושא מרכזי במחשבה הנוצרית המערבית. מה שקובע באופן מוחלט את השכר או את העונש הנצחיים, זהו הלב (core) הבלתי ניתן להפחתה של האינדיבידואל, עצמיותו המודעת, החייבת לשאת באחריות, שכן היחיד נחשב אחראי למעשיו במודע ומרצון. על סמך מסורת ארוכה מסוג זה הגדיר ג'ון לוק את האדם ב"מסה על ההבנה האנושית" (An Essay Concerning Human Understanding) כ"מונח משפטי, המתאים פעולות לערכיותן." כמו כן, ציין את התודעה כקריטריון הזהות האישית, והצביע על האחריות הנתונה ברשות האדם כאינדיבידואל, כנושא מכריע בשאלת הזהות והשונות וקביעת הגורל הרוחני העצמי.

בקונפוציאניזם הקלאסי, ככל הידוע לי, האספקט הגופני, אשר בסופו של דבר הוא בר-תמותה, מעולם לא הוצא מהגדרת האדם. כן גם מעולם לא הוצגה דרכה של נשמה מסוימת כמסע לקראת הנצח. תפיסת האדם הקונפוציאנית התאפיינה, לא במונחי אחריות ותגמול – שיקולים בעלי השלכות דחופות עבור האינדיבידואל אשר בסופו של דבר יעזוב את העולם לבדו לאחר שעיצב בעצמו את גורלו – אלא במונחי יצירה ותקשורת, יכולות אשר הפכו אותו לחוליה בשרשרת. בהגדרת אדם זו שמור מקום מרכזי להמשכיות החיים הביולוגיים, לקיום דפוסי שותפות וקשרי-גומלין (interaction and relatedness) אנושיים, אמנם ארעיים, אך בכל זאת משמעותיים, בתהליך חיים המשכי. מבחינת מסגרת הזמן, מסלול העצמי אינו נמתח עד אין קץ, אם כי, מבחינת החשיבות המיוחסת לשותפות הביולוגית והפסיכולוגית, הבסיס המטפיסי שלו מורחב (expanded) באופן משמעותי. מה שמובא להלן הוא ניסיון להסביר הצהרה זו במלואה.

סוף ההקדמה
ההמשך: קונפוציוס ומנציוס על הנפש

יום ראשון, 16 במרץ 2008

Hagar הגר

הגר 2004 Hagar
דוד מיכאלי David Michaeli

לוחץ על כפתור
איש גווע ברעב
בתוך קופסה


דרך אשנב חשמלי שוב ושוב מוגשת אל עיני תמונה. מישהו גווע בפה פתוח. הו, זאת התקופה שעוד היו מפעילים את הטלוויזיה בלחיצת כפתור, כך אולי יאמר מישהו מתישהו, אבל גם אז ימשיך מישהו להיאנס, להיכבל, לגווע. המחוג חולף לאיטו על פני העולם.

יום שבת, 15 במרץ 2008

על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב (3) On the Matter of the Mind

Flower 3. Israel. Photo by Steven Moore

כדי לקרוא את המאמר מתחילתו יש לגלול לאחור אל הפוסט הראשון של המאמר
על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב (המשך 3)

איירין בלום
Bloom, Irene, "On the Matter of the Mind: The Metaphysical Basis of the Expanded Self."
מאנגלית: גדי ישי

הקדמה – המשך (3)

העובדה שבמסגרת הסדר הקונפוציאני אינדיבידואלים מיוצגים כחלק ממערכת יחסים קובעת במידה ניכרת את מבנה תפיסת האחריות המוסרית. התגובה של קונפוציוס לשאלת הדוכס צ'ינג מ- צ'י בנוגע לממשל הראוי, באומרו, "השליט הוא שליט, השר הוא שר, אב הוא אב, ובן הוא בן," בפני עצמה מלמדת הן שהייתה הסכמה רחבה ביחס לתפקידים אלו ולהשלכותיהם המוסריות וההתנהגותיות, והן שהמחשבה האתית נטתה להתמקד בדרכים בהן מבינים ומבצעים בפועל את היחסים האנושיים היסודיים. לאור מה שידוע לנו על אורחות החיים בזמנו של קונפוציוס, האכזבות שככל הנראה היו מנת חלקו, והסטנדרטים השונים (295) שאסכולות מתחרות אימצו, הרי זה אכן יוצא מן הכלל עד כמה עמומים רמזים כלשהם בנוגע לדו-משמעות מוסרית במאמרות. בהירותו ונחישותו של קונפוציוס כלפי בעיות מוסר, ביטחונו בנוגע לנושאים העומדים על הפרק וכיצד לכוון אותם, חבה בוודאי רבות לעובדה שהוא יכול היה למצוא דרגת יציבות גבוהה ביחס למצבי יחסים ספציפיים ולזהויות הנובעות מאותם יחסים אנושיים.

נשווה את אפלטון וקונפוציוס ביחס למקרים קרובים. דומה כי בשלב מסוים בהתפתחות מסורת האתיקה הסינית, כמו היוונית, בוודאי הייתה אמביוולנטיות באשר למשקל שיש לייחס לטיעונים מתחרים במצבים כואבים העולים כאשר מסירות להורים מתנגשת באחריות ציבורית. הדילמה האנושית קרוב לוודאי יסודית מכדי שניתן יהיה לפתור אותה באופן מכריע בחברה כלשהי, אך בכל זאת ניתן ליחס משמעות לאופן בו הבעיה מנוסחת בקונטקסט פילוסופי וספרותי. הדיאלוג ב- Euthyphro של אפלטון נפתח כאשר יוסיפרו, הנתון בתוך ומחוץ למסגרת יחסי בן לאב, מתכונן לרדוף את אביו על רצח. סוקראטס מביע פליאה לנוכח עוצמת נחישותו של יוסיפרו, ולוחץ עליו לנמק את טענתו כי יש בסיס לידיעתו את הקדוש והלא קדוש, המהנה והבלתי מהנה לאלים. הגנתו של יוסיפרו מתגלה כלקויה וסוקראטס נותר עם הספק. מקרה זה עוסק בנושא רחב יותר: הצדק והיחס בינו לבין הקדושה, שאלה אשר בסוף הדיאלוג נותרת באופן משמעותי בלתי-פתורה, פתוחה לדיונים נוספים.

אין כל דו-משמעות בתשובת קונפוציוס לדוכס מ- She בנוגע לאדם שהדוכס שיבח כ- "קונג הישר" (upright Kung), שהעיד נגד אביו לאחר שהאב גנב כבשה: "בחבל הארץ שלנו האנשים הישרים נוהגים אחרת. האב מחפה על בנו והבן מחפה על אביו. היושר מתגלה בכך." העובדה שחילופי דברים אלו מופיעים במאמרות מלמדת כי אחריות מוסרית של בן כלפי אביו הייתה ככל הנראה שאלה פתוחה בזמנו של קונפוציוס. בהתחשב בעוצמת הלגליזם במאות הבאות, כנראה עוד נותרה נושא לדיון זמן רב מאוחר יותר. אולם שלא כמו סוקראטס של אפלטון, אשר לא מגיע למסקנות ברורות כלשהן בנוגע להתנהגות הראויה לבן שאביו ביצע פשע, קונפוציוס מצדו, לא מהסס לחזור אל היחסים הראשוניים בין אב לבן. בקונטקסט קונפוציאני מאוחר יותר יחסים אלו יהיו תמיד ראשוניים, ובדרך כלל קובעים במוסר הקונבנציונאלי. מגמה מאפיינת זו, יתכן כי הופיעה מאות שנים בטרם התגבשה תפיסת צדק יותר מופשטת. לא פחות חשוב, במשך הזמן, היחסים עצמם, שימשו פחות כרשת לשליטה על החובות והמחויבויות הנתונים במגעים האנושיים הנובעים מהיחסים, ולמעשה חדרו לזהות האדם עד כדי כך שהגדרות אלטרנטיביות נראו מופרכות ובלתי טבעיות.

ההמשך מחר (4): רעיון האדם כסוכן בחירה

מקדש קיומיזו Kyomidzu Temple


מקדש קיומיזו. צילום: אריה קוץ, סתיו Kyomidzu Temple. Photo: Arie Kutz, Autumn 2006


Kyomidzu Temple, 17th c.
Kyoto East Mountain range
Arie Kutz

Free organization of volumes in space - deconstructivism, 400 years before the word.
A careful and complex orchestration of human movement in space and a fascinating building-nature relationship.

After its first encounter with China, Japan started building formalistic, symmetric Buddhist architecture, formed after the classic Chinese models, but through the ages Japan presents architecture with a clear inclination towards Dao \ Zen Buddhism enriched with Shinto roots.

The relationship between the formal (Confucian) Chinese architecture and the free - Dao oriented architecture recalls the relationship between the holistic Greek architecture and the analytic Roman one.
It will be interesting to compare Kyomizu Temple to the Acropolis in Athens.


מקדש קיומיזו, המאה השבעה עשר
על שרשרת ההרים המזרחית של קיוטו
אריה קוץ

ארגון חופשי של נפחים במרחב - "דה-קונסטרוקטיביזם", כמעט ארבע מאות שנים לפני הולדת המושג.
תכנון תנועה מורכב ומתוזמר.
יחסים מרתקים של בניין-טבע.

יפן החלה את מסעה עם אדריכלות בודהיסטית פורמלית וסימטרית, על פי המודלים הקלאסיים הסיניים, ובמרוצת השנים מציגה דוגמאות אדריכליות עם נטייה מובהקת לכיוון הדאו / זן בודהיזם בשילוב עם שורשי השינטו, המוצאים היזון בונה זה בחיקו של זה.

היחס שבין האדריכלות היוונית לאדריכלות הרומאית מזכיר את היחס שבין האדריכלות הסינית הפורמלית (קונפוציוס) לחופשית (הדאו).
מעניין להשוות עם צורת ארגון המרחב ותכנון התנועה של האקרופוליס באתונה.
ולהשות בין הגישה היוונית ההוליסטית (דאו?) לבין עיבודה בגישה הרומית האנליטית (קונפוציוס?)...



יום שישי, 14 במרץ 2008

על החומר של הנפש (2) On the Matter of the Mind

Flower 2. Israel. Photo by Steven Moore


כדי לקרוא את המאמר מתחילתו יש לגלול לפוסט הקודם

על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב (המשך 2)

איירין בלום

מאנגלית: גדי ישי


הקדמה – המשך (2)

(294) בעוד מחשבת המערב מאז אפלטון הכירה בדואליות הנפש והגוף, טבע ההיגיון והתאווה, היה זה בקונטקסט נוצרי מאוחר יותר שדואליות הנפש והגוף נכרכה בשאלת האינדיבידואציה. נשמות, השוות בפני האל, הפכו מבחינה תיאולוגית מוסרית ופסיכולוגית לגורם המשמעותי באדם. כושר הבחירה הפך לגורם הקובע את הזהות הייחודית. בהיסטוריה המאוחרת יותר של האינדיבידואל במערב, בנקודה בה דיבורים על "אינדיבידואליזם" החלו להיות רלוונטיים, כושר זה לבחור ולפעול באופן אוטונומי – אשר בהכרח נתון בנפש המודעת המובחנת מ- (ולעיתים קרובות נתונה בחיכוך עם) הגוף הפיסי – נותר יסודי, ובמידה וחל שינוי במעמדו, הרי שחשיבותו עוד התגברה.

בסין הקלאסית, בני אדם הוגדרו במונחי תורשה ביולוגית, הזהות והתפקיד לא נבחרו אלא התקבלו יחד עם מתנת החיים עצמם. תפיסת אדם ביולוגית זו ללא ספק חבה רבות לדפוס הפסיכולוגי והחברתי המכונה משפחתיות, המושתת על מקורות פרה-קונפוציאנים, אשר הפך לגורם חיוני במערכת הערכים הקונפוציאנית המתפתחת. מקורות קונפוציאנים מוקדמים מצביעים על כך שהאדם נתפס קודם כל כצאצא הבשר והדם (מילולית, הדם והצ'י) של הוריו, גופו נחשב כמקור ראשוני לשלמותו (integrity), ירושתו החיונית מאלו שהעניקו לו חיים. האדם נתפס ראשית מבחינת יחסיו עם אבותיו המיידיים, ובאמצעות אבות אבותיהם הלאה לשמים ולטבע, ולא בקשר ישיר עם אל בורא חיים אנושיים אינדיבידואליים. לכן הודגשו דפוסי שותפות (relatedness) בין-אנושית טבעיים וחוזרים על עצמם ולא מסלול ייחודי של נשמה אינדיבידואלית.

האדם נולד כבן או כבת, במשפחה, יהפוך לאח או אחות, ובמהלך האירועים האנושיים הטבעי יהפוך לאב או אם לילדים וחבר או חברה לזולת. אחדים, אמנם מעטים, הופכים לשרים בממשל. מבחינה הגיונית, שני היחסים הראשונים כלל לא כרוכים בבחירה. האחרון בלבד – היחסים בין השר לשליט – מבחינה פסיכולוגית כרוך בבחירה במובן המלא של המילה. גם כאן, הבחירה היותר מעניינת היא במקרה הסירוב לשרת, בדיוק משום שהיא כרוכה בויתור על אחד מהיחסים הראשוניים. לכן היא דורשת הסבר והצדקה, בדרך כלל במונחים של כשל מוסרי מצד השליט.

ההמשך (3): העובדה שבמסגרת הסדר הקונפוציאני אינדיבידואלים מיוצגים כחלק ממערכת יחסים

יום חמישי, 13 במרץ 2008

על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב

Flower 1. Israel. Photo by Steven Moore


את המאמר המעולה הזה של איירין בלום שלח לי גדי ישי כאשר דנו בסוגיות של רצון וכוונה במקום שבין הלא כלום לפעולה בזמן התרגום לעברית של טאי צ'י צ'ואן ג'ינג. לנוחות הקריאה המאמר יובא ברצף של 30 פוסטים קצרים בימים הבאים. דוד מיכאלי


על החומר של הנפש: הבסיס המטפיסי של העצמי המורחב
איירין בלום


Bloom, Irene, "On the Matter of the Mind: The Metaphysical Basis of the Expanded Self."
In Individualism and Holism: Studies in Confucian and Taoist Values. Donald J. Munro, ed. Ann Arbor: University of Michigan Center for Chinese Studies, 1985, 293-330.

מאנגלית: גדי ישי (תרגום זמני. המאמר מתורגם במלואו להוציא הערות)
ד''ר גדי ישי, מלמד היסטוריה ופילוסופיה סינית באוניברסיטת חיפה, בטכניון ובאוניברסיטה העברית. תרגומו מסינית לספרו של ההוגה צ'יאן מו "מחשבות רגועות על שפת האגם" יצא לאור בימים אלה בהוצאת מאגנס.


לולא נפש השמים והארץ המפיקה את הדברים, לא היה גוף זה שלי.
בזכות גוף זה של דם וצ'י (qi 氣) בכוחה של נפש השמים והארץ להפיק את הדברים ולהיות שלמה.
ג'ו שי

הקדמה (1)

(293) על פי אחת הגרסאות, תפיסת האדם במחשבת המערב נובעת משני מקורות, התיאטרון והחוק: הדמות הדרמטית על הבמה ובעלי הזכויות והחובות במסגרת החוק הרומאי. בשני המקרים מדובר בסוכני בחירה. על פי אותה גרסה, תרומת הנצרות הייתה בכך שחיברה שתי תפיסות אלו והרחיבה את ערך האישיות (personhood) כך שיחול על כל בני האדם:

על ידי מיזוג תפיסות האדם הדרמטית והלגלית, הנצרות הפכה כל אדם אנושי לבעל רצון, ראוי להיות אדם, כך שהכל באופן שווה זכאים לשיפוט השמימי. בכך שאימצה תפיסת אחידות ושוויון זו, הנצרות שינתה באחת הן את שלטון החוק והן את רעיון האדם.
במחשבה הנוצרית, הרצון—ובעיקרון, הרצון החופשי—נועד להפוך רב-חשיבות כמרכז המאחד את האדם:

כיוון שבני האדם לפני הכל נושאים בקרבם עיקרון (מחשבות, רציות, מעשים), יושרם (integrity) חייב להיות כרוך בחופש; כיוון שנשפטים כאחראיים, הכרח שיכולותיהם (powers) תהיינה אוטונומיות. אולם במידה וממצים את הלוגיקה של קריטריון זה (של האישיות), מרחב הסוכנות עובר פנימה, מהדרמות החברתיות, אל בחירות הנשמה, או אל תהליכי הנפש. מה אם כן, בסופו של דבר, אחראי לחלוטין, אם לא הרצון? הרצון הוא זה אשר בוחר במניעים, מאמץ או דוחה את התאוות, את העקרונות. באותה מידה שמהלכים אלו של הנשמה או הנפש חייבים להישאר אוטונומיים, בלתי מותנים, חופשיים, בעיקרון הם מחוסנים לא רק בפני מעמדות חברתיים אלא גם בפני כוחות פיסיים. למצוא את הסיבה הבלתי נגרמת הראשונית—היכן שטמונה אחריות הפעולה הנשפטת לעד—משמעו לבקש פשטות ואחדות שהיא סוכנת עצמית. צל ההפשטה שהייתה נתונה במרומז ברעיון האדם החוקי עובר קדימה ונעמד במרכז הבמה: ניצב לפנינו אדם שהוא תודעה טהורה
(pure res cogitas) (או, בגרסאות הדת, אחד שמסוגל להתגבר על המוות).

ההמשך (2): בעוד מחשבת המערב מאז אפלטון הכירה בדואליות הנפש והגוף, טבע ההיגיון והתאווה