יום שישי, 6 בינואר 2017

גשר של נייר - אריה קוץ - מיצב אורח - קיוטו פואטיקה - בית האמנים - תל אביב

דרורה שפיץ, "קיוטו פואטיקה", בית האומנים, תל אביב

אמן אורח: אריה קוץ, מיצב "גשר של נייר"

אוצרת: אירית לוין

דרורה שפיץ ואריה קוץ נפגשו בטכניון בשנות השבעים. היא ניהלה במשך שנים את המחלקה לצילום בפקולטה לארכיטקטורה לבינוי ערים והוא למד לתואר באדריכלות. השניים חולקים שפה משותפת לצורות ולחלל. 
המיצב של אריה קוץ "גשר של נייר", המוצג בחלל התערוכה, הוא מחווה לתערוכתה של דרורה שפיץ ומהווה גשר סימלי בין יפן לישראל. 
המיצב נוצר מגיליון אחד ארוך (פורמט בקשה להיתר בניה, "גרמושקה") של תוכניות אדריכליות שקומטו, עוצבו ונערמו כסלעי גן יפני, כוסו בחצץ והם מבצבצים מתוכו. 
תוכניות אלה, המיועדות לבקשת היתר לבניית פרויקט קמפוס בצלאל החדש בירושלים, משותפות למשרד סנאאה מטוקיו ולמשרד ניר קוץ אדריכלים מתל אביב.







יום שני, 26 בדצמבר 2016

תשעת נקבי הפנינה - שלוש שיחות על לחימה ואהבה




הקדמת הספר:

אמנות המפגש


מהות נשית פוגשת מהות גברית. זרמי מעמקים נעים ביניהם. הכרה, רגש, ציד, רצון, מאבק, אינטרסים משותפים, הערכה הדדית, קרבה או אולי, אהבה. מהו מושג קסום זה? מהי האהבה? מורה אהבה עונה לשאלות לוחמת, מורת אהבה עונה לשאלות לוחם. מי הדמויות הללו? את, אתה, אני. מתוך הזמנים מתגלה רוח זו שוב ושוב כשהיא מניעה את המארג הגדול של מתווה היקום. היא והוא. היבטי אמנות המפגש בלחימה ואהבה. אלו המצבים הקיצוניים שבהם אנו מטילים את נפשנו מנגד בעיניים פקוחות, מתוך בחירה מודעת ובשוויון נפש של מתאבדים ואז, לפעמים, אנו מצליחים לעבור בשער ולגעת במסתורין של הקיום המתנחשל סביבנו. לוחם ומאהבת, לוחמת ומאהב, אלו הכוחות הראשוניים שעל כל מחפש ומתרגל להכירם במפגש, לחוות אותם ולרקוד אתם. אמנויות הקרב שונות, אמנות האהבה אחת. ואז, השער. האני הוא התבוננותו של האל בעצמו.

שיר 17 משיחה ראשונה:

17
חֲסַר הַצּוּרָה בַּעַל כָּל הַצּוּרוֹת,
מַהִי רוּחַ הַיֹּפִי?
יַלְדָּה וָאֵם, הַקְשִׁיבִי:

גְּעִי בַּמֻשְׁלָם, הַתְּמוּנָה תֻּשְׁלַם
מַסְלוּלֵיהַ שְלֵמִים וּתְמִימִים.
בְּמַגָעָהּ וּבִמְחִיצָתָהּ
הַדֶּגֶם הֲלֹא מֻשְׁלָם נִרְפָּא, מְתַקֵּן אֶת עַצְמוֹ
אָז תָּבוֹא הֲקָלָה שֶׁל תִּיקּוּן וְרִפּוּי.

בְּהֱיוֹתֵךְ הַיֹּפִי הַמֻּשְׁלָם
בַּעֲלַת כֹּחַ מֻשְׁלָם שֶׁל שְׁלֵמוּת
הִזָּהֲרִי לְבַל תִּפָּגְעִי מִנוֹאָשוּת הַמִּשְׁתּוֹקֵק
לְהִיתֲּקֵן בְּעַצְמוֹ.

מִפְגָּשׁ אֱמֶת הוּא אֱמֶת.
מַבָּט פְּנִימָה לְתוֹךְ עַצְמֵךְ.

הַמִּפְגָּשׁ וְהַמַּגָּע הוּא הוּא הַמֻּשְׁלָם
הַמִּפְגָּשׁ הוּא הַפִּעְנוּחַ      
בְּסַקְרָנוּת לְכִי לִפְגֹּשׁ אֶת עַצְמֵךְ

הַיֹּפִי וְהַשְּׁלֵמוּת נוֹבְעִים אֶחָד מִתּוֹךְ הַשֵּׁנִי.
קֶצֶב סָדִיר, הִגָּיוֹן, מִבְנֶה שָׁלֵם. לֵב.
הַמֻּשְׁלָם הוּא אֵרוּעַ.
הַצּוּרָה הִיא אֵרוּעַ.
הַיֹּפִי הוּא אֵרוּעַ וְעֻבְדָת הַקִּיּוּם.
יֵשׁ לִזְכֹּר זֹאת.


שיר 3 משיחה שנייה:

3
אַלּוּפָת הַהִשְתָּנוּת, עֲנִי לִי
מַהוּ סוֹד הַשְּׁלִיטָה בַּצּוּרָה?
יַלְדִּי, הַקְשֵׁב:

הַסְּעָרָה חוֹלֶפֶת בְּדַרְכָּהּ אֶל הָאֹפֶק.

זֶה אֲשֶׁר שׁוֹלֵט בִּזְמַנְּךָ שׁוֹלֵט בְּךָ.

הַגּוּף קוֹרֵן. הַכֹּחַ נִפְרָד מִן הַצּוּרָה.

הָעַצְמִי הָרֵיק הוּא הַר
הַגּוּף הַנָּע הוּא עֲרָפֶל

צוּרָה מַשְמָעָהּ מֶתַח. פְּעַל לְלֹא צוּרָה 

צוּרָה מַשְמָעָהּ כֹּחַ. פְּעַל לְלֹא צוּרָה

יום ראשון, 25 בדצמבר 2016

דלתות התודעה בעברית - אלדוס האקסלי



הקדמת העורך עם תוספת


מעשה ממתין עד לזמנו הנכון או, כפי שאפשר לומר, עד שהצ'י בשל. בשנת 2003 אורי לוטן ואני התחלנו לתכנן להוציא לאור תרגום עברי של 'דלתות התודעה'. אחר־כך אורי כתב את המאמר "האיש שפתח את הדלת" שפורסם לראשונה באתר NRG, במדור ניו אייג' בעריכת גליה עזרן. המאמר היה חלק מספר המאמרים שתיכננו אז, 'יש חדש במערב', אבל אורי סיים את חייו ב־2005 במסע ארוך במיטת בית־החולים, כשנתיים לפני שהספר ראה אור. פניתי לדן דאור והצעתי לו לתרגם את הספר לעברית והוא נענה בשמחה, אך לצערנו הגדול נפטר לפני שניגש למלאכת התרגום. מי שתרגמה בסופו של דבר הייתה דיויה-שחר לב, נוסעת מתמידה בין מזרח ומערב ומתרגמת מצוינת שנגעה בחלק מהחוויות הדרושות לתרגום זה.

הטקסט הינו מבט על-תחומי עמוק ונושם של למידה התנסותית וחוויה של מתבונן דגול, חבר במועדון המכובד של "הנוסע והחוקר הבריטי" (תופעה ראויה ללימוד בפני עצמה), אם כי הפעם מדובר במסע חקר של גיאוגרפיה ונופים פנימיים, העוסק במפגש, בכיווניו ובהשפעותיו על עצמו ומנסה להרחיב באמצעות המסע את גבול חומת התפיסה של קוראיו: "קול המבטיח להם, יומם ולילה, אפילו בשנתם, שעל אף כל הפחד, כל המבוכה והבלבול, המציאות המוחלטת נשארת היא־עצמה, איתנה..." (כאן, בעמ' 60). האקסלי מממש בסגנונו המבריק את ייעודו כפי שהוא תופס את עצמו, כשליח. זוהי "קריינות" חווייתית שבה נעים בגלים הדימויים של חינוכו, אמונותיו, תרבותו, אמנותו, דתיותו, חלוציותו ומודעותו של המחבר. ובתוך "הטריפ" הזה האקסלי עדיין משתמש (למזלנו, אחרת לא היה לנו את הספר...) בהנמקה המצביעה על מלכודת ההקשרים האימננטית שלו עצמו. במודעות מרהיבה האקסלי מפרט את אבני הבניין והתנועה של מרחב הקשרים זה במסה "עדן ושאול". 

הספר מחולק לשלושה חלקים: חלקו הראשון של הספר הוא 'דלתות התודעה' – מסה על חוויית ההתבוננות של האקסלי בסביבתו הקרובה בהשפעת מסקלין.
מקורו של שם הספר The Doors Of Perception הוא המשורר, ההוגה והאמן הבריטי בן המאה ה-18, ויליאם בלייק, שייתכן שנחשף אל הביטוי דרך טקסט הודי מהמאה השביעית Vijnana-Bhairava-Tantra. עבור האקסלי הביטוי התחזק באמצעות ניסוחו של ה.ג'. ולס שכינה אירועים אקסטטיים של אמונה ובידור "דלתות בקיר".
דנו רבות האם להשתמש בתרגום המילולי 'דלתות התפיסה' או ב'דלתות התודעה' שהשתרש בעברית. מדובר באותה הדלת משתי פניה של חומת התפיסה שאנו אוחזים בה ומקיפים את עצמנו בה: השם 'דלתות התפיסה' מכוון לפתח מצידה הפנימי של החומה כמרחב ההשגה שאותו אנו מסוגלים לתפוס, למלל ולהמשיג במדעים השונים. 'דלתות התודעה' הן אולי אותו פתח מבחוץ המשיק לאינסופי ולמוחלט שמחוץ להמשגה. השם שבחרתי הוא 'דלתות התודעה'.

חלקו השני של הספר הוא 'עדן ושאול', מסה שפורסמה שנתיים לאחר 'דלתות התודעה', ובה בוחן האקסלי את החוויה מפרספקטיבה של זמן ותפיסות תרבותיות. בבחינה זו הוא נדרש לתפיסות אמנותיות, ומספק אותן בשפע מאיר עיניים. 
גם כאן האקסלי מהדהד את ויליאם בלייק בעקבות ספרו The Marriage of Heaven and Hell. העדפנו את השם 'עדן ושאול' כפי שתרגם אורי לוטן על פני התרגום 'גן עדן וגיהנום'. בנוסף, האקסלי משתמש בצירוף "האדס וגן עדן". האדס, על שם המולך בה, ממלכת השאול המיתולוגית, שהיא בעת המודרנית גם "מרתף תודעתי" על כל משמעויותיו התרבותיות והספרותיות הנוספות.

האקסלי נהג לבחון את יצירותיו שוב לאחר פרסומן וחשב כיצד לתקן אותן ולעשותן מדויקות. נוכל לראות זאת במסה שכתב בשנת 1946 למהדורה המחודשת של ספרו 'עולם אמיץ מופלא' ארבע-עשרה שנים לאחר צאתה לאור של המהדורה הראשונה, ובפרסום נוסף Brave New World Revisited משנת 1958 הבוחן את הכוחות החברתיים והפוליטיים המוליכים לכיוון הדיסטופי של "עריצות הרווחה" שכתב עליו. הוא שאף תמיד לבחון את החוויה והידיעה כמבט כפול ובאמצעות התפיסות המושגיות שאימץ: עם התחושה האחדותית הדאואיסטית ועם ידיעת ה"לוגוס", שהוא בינת העולם, המובנה במהותנו. 'דלתות התודעה' ו'עדן ושאול' מציגים בחינה זאת במיטבה.

חלקו השלישי של הספר הוא שמונה נספחים הכתובים כמסות קצרות. הן מאירות הקשרים סביבתיים, אמנותיים ותרבותיים וממדים נוספים שהינם חלק ממרחב ההקשרים המעצב את מבטו של האקסלי על החוויה והתפיסה המתוארות בספר. על מנת להקל על הקוראים נתתי לכל נספח שם המציג את עניינו העיקרי.

כל טקסט כונס אליו את ניסיונו של העורך. אני חש כי עבודתי בהמשגה של תפיסות והשפעות של תנאי קיצון על היחיד והקבוצה בתחומים של אמנות ושטח, סייעו לי לקרוא את הספר הזה ואת כותבו טוב יותר, ואולי לכן גם להגישו בצורה ברורה יותר לקורא בעברית.

במבט מסכם אומר כי עניינו של הספר הזה הוא אור והתבוננות.
ולגבי הדלתות עצמן, כפי שמסתיימת המסה הראשונה, "האדם השב מבעד לדלת שבקיר לא ידמה לאדם שיצא דרכה..." תפיסה, או תודעה, תלוי מהיכן או לאן מתבוננים, ובאופייה ההומאניסטי והאורייני של משפחת האקסלי, העיקר שיהיה מהלב הבוחן. 

אני מאחל לכם מסע מרתק.

דוד מיכאלי
אוקטובר 2016

תשובות לשאלות של כרמית וייץ על הספר לאחר יציאתו לאור

אני חושבת שהשאלה המסקרנת ביותר, בהקשר של "דלתות התודעה", הוא היכולת של האקסלי למפות באופן כמעט נבואי את מה שיתחולל אחרי כן. האם תוכל לפרט בנושא?

הספר "דלתות התודעה" אינו נבואי אם כי הוא מציע מיפוי מרשים של יחסי חוויה, תרבות ואמונה. הספר "עולם אמיץ חדש" מציע אופציה חברתית קיצונית, נטולת אמנות ודת ומאפשר לקורא זיהוי של מגמות ותופעות חברתיות.
האקסלי היה אמן מחונן ובתור שכזה היו לו היכולות להתבונן ולהבין את התופעות ומגמות ההתפתחות שלהן. להערכתי יכולתו של האקסלי נתמכת על ידי שני מקורות עיקריים. הראשון אישי, והשני תרבותי.
האקסלי גדל במשפחה אמידה חוקרת ויוצרת ובמעמד שהיום מכנים אותו פריבילגי עם הסללה מובטחת. זה נתן לו כלי הערכה חדים בתוך תפיסת עולם של חברת שפע מנהלת ומוגנת. כלי הערכה האלה היו בינתחומיים וכללו מושגים ותפיסות ביולוגיות ואבולוציוניות בעקבות סבו ואחיו, ספרותיות בעקבות אביו, פיזיקליות בעקבות אחיו. תכונת הרגישות המולדת שלו התפתחה דרך קיומו כילד, נער ואדם חלש ופגיע (גוף, יתמות, כמעט עיוורון) שחייבו בחינה בלתי פוסקת. כתיבתו שכללה את התכונה הזאת ואפשרה לה ביטוי והתפתחות יחד עם שיניים של ביקורת חדה.
האקסלי גדל בתקופת הדמדומים של האימפריה הבריטית וצפה בתהליכים רבים של סיום תקופה. כבריטי הוא נשא מטען זיכרון קולקטיבי של קץ תרבויות ילידיות מסורתיות מול התקוממויות תחת שמי האימפריה.  זה היה בית ספר מצוין להבנת מגמות חברתיות, ערעור מעמדי, דרכים להשתלטות על מוקדי כוח, שכלול של תפיסות תאגידיות, שליטה באמצעות מסחר וייצור, מניפולציות באמצעות דת ומעמד. תפיסת הצרכנות הייתה בנסיקה כחלק משיכרון הכוח הטכנולוגי וזרימה בלתי מבוקרת של משאבים ואוצרות טבע אל המפעלים ומשם אל קהל צרכנים עצום של אירופה ואמריקה. האקסלי הבין היטב שמדובר בעסקה של נוחות זולה תמורת התמכרות צרכנית ושליטה של הספקים יחד עם עיקור אמוני. הוא כינה מגמה זאת "עריצות הרווחה" ומבחינה זו זה היה נבואי.

שאלה נוספת: בהתחשב בכך שזהו התרגום הראשון של הספר לעברית, מהם החומרים שאתה כעורך נשענת עליהם להבהרות והארות?

חלק מידע אישי וחלק מהרשת. למשל בעמ' 26 האזכור של הומרוס, זו סצנה שהאקסלי כותב אותה כמובנת לכל קורא ואולי כך היה בזמנו לבעלי השכלה קלאסית, אבל לקורא העכשווי שיחותיו של אודיסיאוס עם שוכני האדס, הן אולי פחות מוכרות ולכן ציינתי בהערה.
כעורך נשענתי בין היתר על תפיסת ה"מימזיס" של אריק אוארבך כהבנת רוחות התקופה, על תפיסת הזעם החברתי של ברטולד ברכט, על פרשנותו של רוג'ר זילאזני לשימוש בדת כמכשיר פוליטי, על ניתוחי האמנות של זביגנייב הרברט, על סקירת החוויה המיסטית של בן עמי שרפשטיין, על עבודתו החזיונית והפירוטכנית של ליאונרדו דה וינצי ועוד רבים. קלאסיקות פילוסופיות ואמנותיות מן המזרח ומן המערב הן חלק חשוב להבנת הקריאה של הטקסט.




יום שני, 24 באוקטובר 2016

הַפְרָעָה דּוּ-קָטְבִּית

הָעֹשֶׁר מִתְקָּנֵחַ בְּאֹשֶׁר דּוּ שִׁכְבָתִי
הַמְקוּנָח אֵינוֹ מֵבִין אֶת כְּאֵבוֹ שֶׁל הַמְּלֻכְלָך
הַיּוֹם שֶׁבּוֹ נִגְמְרוּ נְיָרוֹת הַטוּאָלֶט
הוּא יוֹם הַשִּׁוְיוֹן

זָעַם

זָעַם

הָאֲוִיר מִתְּחַמֵּם כִּי הַסִּפְרִיָּה שֶׁל אָלֶכְּסַנְדְרִיָה עוֹלָה בְּאֵשׁ
שׁוּב
הַקַּרְחוֹנִים נְמֵסִים כִּי הַסִּפְרִיָּה שֶׁל אָלֶכְּסַנְדְרִיָה עוֹלָה בְּאֵשׁ
שׁוּב
הַיָּם עוֹלֶה כִּי הַסִּפְרִיָּה שֶׁל אָלֶכְּסַנְדְרִיָה עוֹלָה בְּאֵשׁ
שׁוּב
הַמִּדְבָּר מִתְפַּשֵּׁט כִּי הַסִּפְרִיָּה שֶׁל אָלֶכְּסַנְדְרִיָה עוֹלָה בְּאֵשׁ
שׁוּב
נַסֵּה לוֹמַר לְעַצְמְךָ בְּשֶׁקֶט בְּלִי שֶׁיִּשְׁמְעוּ:
אֲנִי רוֹצֶה לִקְרֹא
נַסֵּה לַחְשֹׁב בְּלִי שֶׁיִּרְאוּ עַל פָּנֶיךָ:
הֵיכָן הַסַפְרָנִיוֹת?
נַסֵּה לוֹמַר לְעַצְמְךָ בְּשֶׁקֶט:
אֵינִי, מַסְכִּים
נַסֵּה לוֹמַר לְעַצְמְךָ, הוֹ, נַסֵּה:
אֲנִי זוֹעֵם
נַסֵּה לוֹמַר לְעַצְמְךָ בַּהֲגִיָּה בְּרוּרָה:
מֵי, שָׁם?
נַסֵּה לוֹמַר לְעַצְמְךָ:
אֲנִי, אֶחְיֶה
שׁוּב.

יום ראשון, 23 באוקטובר 2016

מֶלַח לִפְנוֹת בֹּקֶר


אוֹדָה לָאוֹהֲבִים
בְּשִׂמְלַת הַיָּם
הַהוֹפְכִים אֶת מֵיּמָיו
לִמְתוּקִים בְּחִבּוּקָם
בְּתֵל אָבִיב

זֶהוּ יוֹם שֶׁל חֹפֶשׁ

זֶהוּ יוֹם שֶׁל חֹפֶשׁ
מַגָעָם שֶׁל הַשָּׁמַיִם
עָמְקָם שֶׁל הָעֵצִים
יְחִידוֹת אוֹר אֵינְסוֹפִיּוֹת
מְפֻזָּרוֹת מִחוּץ לַצְּלָלִים
כְּתִיבַת הַכְּלוּם
הִיא עֹנֶג נִשְׁעַן עַל 
בְּאֵר קָפֶה

מֶלֶךְ בְּמַלְכוּתוֹ שָׁבוּי

מֶלֶךְ בְּמַלְכוּתוֹ שָׁבוּי
מֶלֶךְ נִשְׁבָּה  בְּמַלְכוּתוֹ
רוֹאֶה אֶת כּוֹכְבֵי לֵידָתוֹ
וְאֵינוֹ מַגִּיעַ אֲלֵיהֶם
מִשֶאֵינָם נִשְׁמָעִים
מַפְנֶה אֲלֵיהֶם עֹרֶף
זִכְרוֹנוֹ עוֹמֵד כְּנֶגֶד רְצוֹנוֹ
מִתְּעֲמֵד מוּל בֵּיתוֹ
וְעָלָיו לִבְחֹר כָּל יוֹם בְּשִבְיוֹ
פַּעַם הָיָה אוֹמֵר
גַּם מוּל אֶלֶף יְרִיבִים
אִם אֶצְדַּק אֶלָּחֵם
מִשֶנִצְחָם נִשְׁבָּה


יום שלישי, 18 באוקטובר 2016

אַרְבַּע שְבִיעִיוֹת

הַכֻּתְנָה עַל קוֹצֵי הַשָּׁעוֹן
מְעַמְעֶמֶת אֶת הַזְּמַן
מִנָּהָר הוּא הוֹפֵךְ לְעָנָן
לְנוֹצָה
לִשְׁקִיעָה
לְאַדְוָה
לְנִצָּן

מָחוֹג הַיָּרֵחַ תָּר
אַחַר הַשָּׁעָה הָאַחַת
שֶׁהִיא כֶּסֶף הִיא צֵל
בִּקְצֵה הַלַּיְלָה
מִתְגוֹרֵר הַשַּׁחַר
עִם כּוֹכַב
הַשַּׁחַר

אֶבֶן מִּדְבָּר מַמְתִּינָה
תָּמִיד לְכָנָף
תָּמִיד לְגֶשֶׁם
לִלְבוּשׁ כֻּתְנָה
שֶׁתּוּכַל לִפְשֹׁט
רוּחַ דְּרוֹמִּית מַעֲרָבִית
עַל מִקְדָּשׁ עֵירֹמָה

חֶצְיֹו מוּאָר
קֶמֶר צֹּר מְיוּבָא  
מֵעֵבֶר פָּרָשָׁה שֶׁל מַּיִם
אוֹר סְפִירָתוֹ
צֵל סְפִירָתוֹ
שֶׁל שָּׁעוֹן
שֶׁל יָּם 

יום שני, 3 באוקטובר 2016

הברות

בָּאֵזוֹר הַמְּמֻזָּג שׁוֹמְעִים לְעִתִּים
בִּשְׁעוֹת לַיְלָה קוֹרְאוֹת הֲבָרוֹת
מְקִיצוֹת מִיָּד כְּטוֹרֵף
אֶל חָלָל גוֹשֵם בּוֹ דֹּפֶק הוֹלֵם
לִרְגָעִים, תִּקְרָתוֹ רֵיקָה כּוֹכָבִים.
בַּמָּקוֹם שֶׁלִּזְּמַן-מָהּ יִקָּרֵא קַרְקָעִית
נִצָּבִים קִירוֹת חַבוּקִים 
שָׂם עוֹלֶה הַקִיסוֹס וְנִצְמָד.
בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ חָבוּקִים אֲדָמָה עֲרָפֶל וְטִפּוֹת
יֶשְׁנָם קִפּוֹדִים, חֶלְזוֹנוֹת נְמוּרִים
חִפּוּשִׁיוֹת שְׁחוּמוֹת וּקְשׁוּחוֹת.
הַתִּקְרָה הָרֵיקָה. הַחַלּוֹן. 
מִטָּה רְבוּעַה חָדַר רִבּוּעַ 
בִּנְיָן רַבוּעַ רֹבַע רַבוּעַ
חֲתִימוֹת שֶׁל חֹם מְדַבְּרוֹת;
הַשִּׁדְרָה פּוֹלֶּגֶת בַּדִּים
הַפָּנִים הַהוֹלְמוֹת בֶּחָלָל;
הֶחָשׂוּף, הַמוּגְבָּהּ, הַצָּמֵא, הַשָּׁטוּף
גֶּשֶׁם חַם וְנָשוּףְ וּמַשָּׁב הַשְּׁמָשׁוֹת הֶכָּנוּף
מִבְּעַד גְּבוּלוֹתָיו שֶׁל הַגּוּף, 
הַפָּשׁוּט, הַקִּירוֹת,
אֶל, עַל דֶּשֶׁא קָצוּץ נִסְחָפוֹת
דַּקִּים וְדַקּוֹת מִתְאָרְכוֹת
עַל רֹבַע חָשׁוּךְ, גַגותָיו וּצְרִיחֵי כְּסוּפוֹתָיו,
מֵרְחִיפוֹת
סְבִיב אוֹר-תֶּמֶךְ יַצִּיב מְזֻוָּג;
עַמוּדו הַנִּצָּב, הַמִּשְׁכָּן הַמְכּוּכָב,
וְשׁוּב אֶל כֵּסֵּה עֲרְפָּל תַּכְרִיכָיו.

יום שבת, 24 בספטמבר 2016

הילחמי תל אביב!

הִילָחֲמִי  תֵּל אָבִיב!
הִילָחֲמוּ עַל קָפֶה וּמַאֲפֶה, עַל קָצָר וְאָרֹךְ וְהָפוּךְ
וְעַל שְׁקֵדִים וְקִנָּמוֹן וְתַפּוּחִים וְעוּגוֹת פֶּרֶג,
עַל פְּרִיחַת הַסִיגָלוֹן, נְעָרוֹת עַל אוֹפַנַּיִם,
שְׁדֵּרוֹת מוּצַלּוֹת, בָּתִּים לְבָנִים, אוֹטוֹבּוּסִים, שְׁוָקִים
הִילָחֲמוּ עַל גְּבִינוֹת וְעַל שׁוֹקוֹלָד וְעַל יַיִן וְעַל עַגְבָנִיּוֹת
הִילָחֲמוּ עַל דּוּכָנִים וְקַבְּצָנִים, וְחוּמוּס יוֹם שִׁשִּׁי
וְעָרַק אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם. עַל כְּלָבִים וְעַל חֲתוּלִים,
עַל פִּנּוֹת שְׁתִיָּה לַצִּפֳּרִים וְחֲבַצָלוֹת מַיִם
עַל קְשִׁישִׁים אוֹחֲזֵי יָדַיִם, עַל רוֹכְבֵי אוֹפַנַּיִם
הִילָחֲמוּ עַל חוֹל הַיָּם, הַגַּלִּים וְהַגַּלְשָׁנִים
עַל מַטְקוֹת וְעַל קְרֶם הַהֲגַנָּה וְשֵׂעָר מְפֻזָּר
עַל סִיגַרְיוֹת וּנְשִׁיקוֹת שַׁחַר בַּחוֹף הַיָּם, עַל רָצִים וְרָצוֹת
הִילָחֲמוּ עַל הַבִּירָה בָּעֶרֶב וְנָשִׂים עַל קַטְנוֹעִים
וְעַל דּוֹחוֹת הַחֲנִיָיה, עַל הַפִּיצוּצִיוֹת וְעַל הַמְּסִבּוֹת
עַל הַהַפְגָּנוֹת וְעַל הַמְחָאוֹת, עַל שֶׁקֶט סוֹף שָׁבוּעַ בַּסְּתָו
עַל נֵרוֹת בַּחַלּוֹנוֹת בַּחֹרֶף, עַל בְּחִירָה וְעַל מְהִירוּת מֻפְרֶזֶת
עַל כְּבִישִׁים רְטֻבִּים, מְכוֹנִיּוֹת נוֹסְעוֹת לְאַט וּלְחַיִּים קָרוֹת בַּגֶּשֶׁם
וְעַל הַחַמְסִין הָרִאשׁוֹן וְיְפִי הַגּוּף, וְהַבֶּגֶד הַקַּל
עַל הַמַּבָּט, עַל הַצְּחוֹק הַגָּבוֹהַּ וְהַשִּׂיחָה הָרָמָה
עַל הַהִשְתּוֹקְקּוּת, עַל הַמַּגָּע, עַל פְּרִיחַת הַמְּכֻנָּף וְהַצֶאֱלוֹן
הִילָחֲמוּ עַל הַשִקְמִים שֶׁנּוֹתְרוּ, רֵיחוֹת חָרוּבִים וְעַל חִבּוּקֵי הַבֹּקֶר
עַל הַחֻצְפָּה וְעַל הָאַהֲבָה, עַל הַסִּפְרוּת וְעַל הַשִּׁירָה
הִילָחֲמוּ עַל פִּרְחֵי הָרֹעַ, עַל עָלֵי עֵשֶׂב, עַל לִוְייָתַן לָבָן
עַל סַפְסָלִי רְחוֹב, רֵיחוֹת שֶׁל פָלָאפֶל וַחֲנֻיּוֹת פְּרָחִים
הִילָחֲמוּ עַל הַמּוּזִיקָה הַקְּלָסִית וְעַל הַרוֹקְנְ'רוֹל, וְעַל גַּנֵּי הַיְּלָדִים
עַל עַרְבֵי שִׁירָה וּפְתִיחוּת שֶׁל תַּעֲרוּכוֹת, עַל צַיָּרִים וְעַל פַּסָּלִים בָּרְחוֹבוֹת
הִילָחֲמוּ עַל פְּרִיחַת הַשְּׁקֵדִיָּה וְעַל גְּלִידָה שֶׁל אֱגוֹזִים
עַל כּוֹס תֵּה בְּחָמֵשׁ אַחֲרֵי הַצָּהֳרַיִם וְעַל חֲנֻיּוֹת הַסְּפָרִים הַקְּטַנּוֹת
וְעַל חֲנֻיּוֹת הַמַּעֲדַנִּים, עַל הָאַחִים מַרְקְס, עַל הַשִּׂמְחָה לְדַבֵּר שְׁטֻיּוֹת
הִילָחֲמוּ עַל מִסְעָדוֹת, וְעַל אִפּוּר, נַעֲלַיִם וּבְגָדִים יָפִים
עַל מֶרִי פּוֹפִּינְס, עַל הָארִי פּוֹטֶר וְעַל מִלְחֶמֶת הַכּוֹכָבִים
הִילָחֲמוּ עַל הָעוּגִיּוֹת!
הִילָחֲמִי  תֵּל אָבִיב!

יום רביעי, 24 באוגוסט 2016

יופי

וּבְשֳאָלְךָ אוֹתִי
מַדּוּעַ אִישָׁה זוֹ 
הִיא הַיָּפָה בָּעוֹלָם
אוֹמַר לְךָ 
כִּי אִישָׁה זוֹ 
הִיא הַיָּפָה בָּעוֹלָם
כִּי הִיא לוֹבֶשֶת חוֹפֶש

וּבְשֳאָלְךָ אוֹתִי
מַדּוּעַ הַנָּשִׁים בְּתֵל אָבִיב 
הֵן הַיָּפוֹת בָּעוֹלָם
אוֹמַר לְךָ 
כִּי הַנָּשִׁים בְּתֵל אָבִיב 
הֵן הַיָּפוֹת בָּעוֹלָם 
כִּי הֵן לוֹבְשוֹת 
חוֹפֶש